עמ' 71 - "דומה שאנשים בעלי מאור פנים אכן חיים שנים רבות יותר מאנשים עצבניים, אולם המין האנושי לא התפתח והתעלה מעל לממלכת החיות בזכות מזגו הנינוח והמאיר. החיים היו רוויים פחד ותעתוע, על-טבעיים ומפתיעים, אולם גם סדורים ומדויקים כיממה החוזרת על עצמה. היו בהם יסודות שונים של אמונה בכוחות על-טבעיים ששמץ מהם נוכל לחוש רק למראה גופת מת. ולא רק האופטימיות שלנו, אלא גם תחושות הבטן הפסימיות, רגעינו האפלים כבני אנוש, השערותינו המפחידות וחסרות ההיגיון, השינויים המוזרים שהכנסנו בנושא פשוט כמו אהבה וכושר ההמצאה שלנו, שלא הרפה ולא נרגע ולו לרגע – הפחד והאמונה גם יחד – הם שעשו אותנו בני אנוש. העמדת חיינו למען טובת הכלל טומנת בחובה כיום גם את סכנת ההתאבדות. לפעמים אנשים מבריקים, פוריים ויצירתיים שמים קץ לחייהם.” (רוח רעה “unholy ghost”– סופרים כותבים על דיכאון, בעריכת נל קייסי, '2001' הוצאת כתר)ר.
מלנכוליה הנה הלך רוח. הלך רוח הנו הרגשה פנימית המלווה את מחשבותיי ואת חווייתי את העולם. המלנכולי שרוי בהלך רוח מדוכדך, עצבות שמלווה את חווייתו. הוא נמצא במצב שמורכב מהססנות או אי יכולת לפעול שנובע מתוך צורת מחשבתו המהורהרת. הרהור זה הוא המחשבה החוזרת אודות המחשבה, מחשבות אלה מעלות ספקולציות לגבי תוצאות של פעולה או בחירה כלשהי. המחשבה אודות פעולה או בחירה יוצרת רצף מחשבות שמוביל את המלנכולי לתפוס באפשרויות הרבות שייפתחו בפניו אם יפעל כך או אחרת. המלנכולי רואה יותר מהתוצאה האחת שצפויה להתרחש מפעולתו, דבר שגורם להססנות המלנכולית. מיומנות זו, ככל שהיא משתכללת בהלך מחשבתו של המלנכולי, יוצרת את חוסר יכולתו לפעול.
במרוצת ההיסטוריה יוחסה המלנכוליה בעיקר למלומדים ואנשי אצולה. למלומדים נוצרים בימי הביניים שעסקו בלימודי תאולוגיה, פילוסופיה ושאר תחומי הרוח הייתה נטייה ללקות במלנכוליה. בדומה להם, אצילים שבדרך כלל היו בעלי השכלה היו לוקים במלנכוליה. המלומדים היו לוקים בה מתוך הרהורים חוזרים בהשראת חומרי הלימוד והאצילים היו לוקים בה מתוך חיי הנהנתנות שהובילו לשעמום וריקנות. שתי קבוצות אלה הן חלק מממסד, המלומדים בחסות הכנסיה וכחלק מהמנזר בו הם לומדים והאצילים כחלק מהמלוכה והפוליטיקה של אזורם. משותף לשתי הקבוצות שאינן עובדות למחייתן אלא ממלאות תפקידים שונים בתחומי הממסד שמכלכל אותם. אורח חייהם שונה מאורח חייו של אדם פשוט באותה תקופה שעובד למחייתו. לעומתו, אותם אצילים ולמדנים פועלים במסגרת הממסד אליו הם שייכים ומקבלים את צורכיהם הבסיסיים ממנו.
בשלב מסוים הפכה המלנכוליה אפנתית ונוצר הרושם שאלה שלקו בה נחשבו לאציליים ומשכילים יותר, היפוך של המצב שהתקיים בו המלנכוליה היא תוצאה של חיי האצולה וחיי הלמדן. מתוך מחשבה זו אצילים או מלומדים שלא היו מלנכוליים היו מזייפים מבט נוגה ומהרהרים בקול את שלא באמת על לבם כדי להיחשב לאציליים ומשכילים יותר. בתקופה מאוחרת יותר המוצא פתרון מיוחד לאותם אצילים הלוקים במלנכוליה, מחנות עבודה יזומה, מעין מוסד גמילה ממלנכוליה, למספר חודשים שבהם היו מזיעים בעבודת כפיים את המלנכוליה החוצה. שיטה זו העלימה את העצבות מאותם אצילים אך לכשחזרו לאורח חייהם הקודמים חזרה גם המלנכוליה.
ההבדל בין מלנכוליה לעצבות רגילה היא בטווח הזמן בה האדם שרוי בה. רגשות עצב יכולים ללוות את תחושותינו חודש או אפילו שנה אבל מלנכוליה נפרשת על פני עשורים. זהו אינו הבדל כמותי הנמדד בזמן אלא העצב שמתגבר ומשתכלל לכדי איכות חדשה, הופך למלנכוליה. אם לנסות להבחין בין המלנכולי לבין אדם שחש עצוב, נאמר שהמלנכולי חושף את המלנכוליה שלו לסביבתו ומתאפיין בפטפטנות אודות הרהורי ליבו ותהיותיו הקיומיות. לעומת זאת המדוכדך, זה שנמצא במצב של עצב זמני, עלול להעלות הרהורים דומים אך ינסה להסתיר אותם ולהמשיך בחייו הרגילים. המלנכולי חושף את עצמו וחולק את עצבותו. המלנכוליה היא עצב על עולם שאבד ואיננו עוד ועל עולם טוב יותר שממאן להתממש.
משמעות המונח ברוק בספרדית (בארוקו) היא פנינה בעלת צורה מיוחדת, כלומר פנינה שאיננה מושלמת בצורתה ובצבעה. תקופת הברוק נקראה על שם מונח זה על ידי מבקרי האומנות מהמאה ה18 אז שימש מונח הברוק כדי לתאר דבר שאינו מושלם. אך אמני תקופת הברוק לא ידעו שכך ייקראו בעתיד וניסו להביע משהו מתוך חוסר השלמות שביצירותיהם. האומנות של תקופת הברוק מתאפיינת בביטוי רגשות, חוסר שלמות, אנושיות והשהייה של הרגע. תקופה זו הושפעה מהתהפוכות שמתרחשות באירופה מבחינה דתית, פוליטית ופילוסופית. ולטר בנימין מתאר תקופה זו בחיבורו "מוצאו של מחזה-התוגה הגרמני". חיבור זה מורכב משלושה חלקים: הפרולוג, פרק ראשון "מחזה התוגה והטרגדיה" והפרק השני "האלגוריה ומחזה התוגה". מחזות התוגה הגרמניים הם דוגמה לאומנות ברוקית מובהקת לאור הניתוח של בנימין את מאפייני התקופה.
תקופת הברוק מתפרשת על פני מאה וחצי קריטית ביותר בהתפתחות של אירופה. תקופה זו מוגדרת בשנים שבין 1600-1750 אך למעשה כבר בתחילת המאה ה16 מתרחשת נקודת מפנה חשובה שתוביל להתפתחות זו. הרפורמציה של לותר בגרמניה שמתחילה ב1517 מפצלת את ההגמוניה של הכנסיה לשתי מחנות. הנצרות הקתולית שהייתה עד אז השליטה הבלתי מעורערת של אירופה כולה מצאת עצמה מאוימת על ידי מתחרים על השליטה באמונת העם. מצד אחד המחנה הקתולי שהיה בעל רכוש ומוסדות מסודרים אך מאוס לאחר מאות שנות שלטון אבסולוטי ומצד שני המחנה הפרוטסטנטי הטרי שהיווה אלטרנטיבה שעד אז לא הייתה קיימת הופך למחנה המועדף. הרפורמציה של לותר באה ליצור מהפך בעולמם הדתי של הגרמנים, ושל הנוצרים בכלל. אדם בגרמניה הקתולית שהיה רוצה לחפש נחמה או עזרה מהדת היה חייב לעשות זאת בתיווך הכנסיה וכמרייה, המהפכה הפרוטסטנטית הציעה לאותו אדם את האפשרות לחפש תשובות בכתבי הקודש ולהתפלל ללא תיווך הכנסיה. הקריאה האינדיבידואלית בכתבי הקודש מאפשרת לאדם הפשוט לפרש את הסיפורים המקראיים והברית החדשה בהתאם לתפיסת עולמו. קריאה כזו בכתבי הקודש הופכת את חוקי הדת לגמישים ובעלי פרשנויות שונות ומכאן שכל אדם יעבוד את האל בדרכו שלו. אם החוקים גמישים ונתונים לשיפוטי גם הפרה שלהם היא לשיפוטי, וכך הדרך לתהיות על חילוניות מתקצרת. תהיות אלה הן שעומדות בבסיס תמונת עולמם השבורה של אמני הברוק. תמונת העולם המושלמת שציירה הכנסיה הקתולית למאמיניה מובילה למשבר הדתי של אלה שקיבלו על עצמם את הרפורמציה הפרוטסטנטית.
הפילוסופיה, שעד אותו זמן הייתה בתחום התאולוגיה, מחזירה לעצמה את מעמדה כדיסציפלינה עצמאית. כפי שנהוג ללמד בשיעורי תולדות הפילוסופיה אחרי הפילוסופים היוונים והרומאים סופחה הפילוסופיה לתאולוגיה הנוצרית של ימי הביניים והפכה לתחום עיון במסגרת לימודי הדת. במסגרת זו לא יכלה הפילוסופיה להתקדם מתוך ההגבלות של הממסד הנוצרי ורק חזרתה של הפילוסופיה הקלסית בתקופת הרנסנס הפרידה שוב בין התאולוגיה והפילוסופיה. פילוסופים משמעותיים שפעלו בתקופת הברוק הם דקארט ושפינוזה. שני פילוסופים אלה, דקארט שמגיע מתוך העולם הקתולי ושפינוזה שמגיע מהעולם היהודי, מנסים לתת גושפנקה רציונלית לאלוהים. דקארט כותב את ההוכחות לקיום האל ב"הגיונות" ושפינוזה מוכיח את קיום האל ב"אתיקה". עד לתקופה זו האל אינו זקוק להוכחות ונוכחותו אינה מוטלת בספק, הרפורמציה שהובילה למשבר דתי מעלה בסופו של דבר את שאלת השאלות בדבר קיומו של האל. התהיות החילוניות שהחלו לחלחל לתודעת הפרוטסטנטים מקבלות מענה רציונלי מפי הפילוסופים שעומדים לצד האל ומנסים להוכיח את קיומו על דרך ההיגיון.
באותה עת מתרחשת מהפיכה מדעית שיוצאת גם כן כנגד ההגמוניה של הכנסיה על מדעי הטבע. המפורסם ביותר הוא גלילאו גליליי שסיפורו ותגליותיו מגיעות עד לדקארט. גליליי שהתעסק בפיזיקה ואסטרונומיה הגיע למסקנה אודות מערכת השמש כפי שנלמדה עד אז (שכדוה"א במרכז היקום ושאר כוכבי הלכת סובבים סביבו) שלמעשה השמש נמצאת במרכז מערכת השמש שלנו ואנחנו כוכב לכת שסובב אותה. גליליי התנצל על בדיות אלה בחסות הכנסיה וזכה לחיים ארוכים יותר, דבר שנתן השראה לרבים, כמו דקארט, לגנוז את כתביהם המדעיים ולהאריך ימים בכתיבת פילוסופיה. מהפכה מדעית זו שהלכה ונודעה ברחבי אירופה גרמה למשבר אמון בין אנשי המדע והכנסיה היות שזו צידדה בעובדה שקרית רק משום שזו תואמת את ערכי הנצרות. המחשבה שהכנסיה מחזיקה בידע שגוי לגבי המערכת האסטרונומית, ביודעין או שלא, ומוכנה לשרוף ולענות אנשים שיכולים להוכיח אחרת, מובילה לתהייה האם יש אמתות בתחומים נוספים שהכנסיה מסתירה?
הלך הרוח בתקופת הברוק תבע את חותמו בכל תחומי האמנויות כמו ציור, פיסול, מוזיקה ותאטרון. ההבנה של תקופת הברוק חייבת לצאת מתוך אבחנתה מן הרנסנס. בתקופה זו חזרו אנשי הרוח והאומנים למוטיבים וסגנונות מימי יוון ורומא. הפצתם מחדש של הכתבים הקלסיים נתנה תקווה בעיני אלה שיצאו מהימים החשוכים של ימי הביניים וראו בחזרה לחכמה הטרום נוצרית את השחרור מן הדוגמטיות של הכנסיה. ימי הביניים ידועים בתור תקופה בה הצנזורה של הכנסיה אישרה אך ורק יצירות שעמדו בקשר ישיר עם עמדות הכנסיה, וכל אלה שהיה צל של ספק כי אינן מייצגות את רוח הכנסיה נדחו על הסף או נעלמו יחד עם יוצריהן.
סגנון הציור בתקופת הרנסנס מורכבת בעיקר מציורים של פורטרטים חפצים ונוף. האמנים הרנסנסיים שמו דגש בעיקר על הטכניקה, יחסים סימטריים, שלמות ויופי. לעומתו סגנון הציור הברוקי מתאפיין בציורים שמביעים רגש, מנסים לתפוס תנועה ולהחיות את הסיטואציה. סגנון ציור זה מעשיר את היצירות בכך שהוא תופס מעבר לאובייקט המצויר אלא גם את האווירה או הלך הרוח שבסיטואציה. הסגנון הברוקי מגיע כתנועה נגדית לסגנון הרנסנסי, אם האומנות ברנסנס מתאפיינת ביצירות שמייפות את המציאות האומנות הברוקית מתאפיינת בראליזם והצגת המציאות כפי שהיא.
בתחום הפיסול ניתן לראות מאפיינים דומים שמבדילים בין הפיסול הרנסנסי לפיסול הברוקי. למשל הפסל המפורסם מתקופת הרנסנס "דוד" של מיכלאנג'לו (1504). הפסל בנוי בסימטריה מושלמת, הפנים חסרות הבעה וממחצית הזוויות שנסתכל על הפסל ניתקל במבטו הבוהה ובגופו העירום של דוד וממחצית הזוויות הנותרות ניראה את פיסת הבד שכבר אינה מכסה את גופו. לעומתו הפסל מתקופת הברוק "דוד" של ברניני (1624) בנוי בצורה ספירלית, הפסל מתאר את הקרב בין דוד לגוליית כאשר הוא מראה את דוד בתנועת הזריקה של האבן אל עבר גוליית. גוליית אינו נוכח בפסל אך לרגליו של דוד מוטל שריון שגדול במידתו מכדי להיות שריונו של דוד. הבעת פניו של דוד מתאמצת, גופו מתוח ומכל זווית שנסתכל נגלה פרט חדש אודות הפסל שיתרום להבנתנו את שהתרחש באותה סיטואציה. ההבדל בין שני הסגנונות הוא במורכבות של היצירות. הסגנון בתקופת הרנסנס משקיע בעיקר בדיוק ובשלמות היצירה בעוד שהסגנון הברוקי מבקש להוסיף רבדים ליצירה.
בתחום התאטרון בתקופת הברוק היו את מחזות התוגה. מחזות אלה התאפיינו באוירה מלנכולית והכילו תיאורים קשים של עינויי גוף ומיתות מוזרות. מחזות התוגה אינן קומדיות אך גם אינן מתאימות לקריטריונים של הטרגדיה. כאשר מבקרי האומנות בתקופות שאחרי הברוק פגשו במחזות התוגה הם סווגו אותן כמחזות מסוג נחות. מכיוון שמבקרי התאטרון דבקו בפורמט של הדרמה היוונית הם ראו במחזות התוגה קריקטורה של המחזות הקלסיים. רק במאה ה20 החלה התעניינות במחזות אלה כסוגה בפני עצמה. בנימין היה מהראשונים להבחין בייחודן של מחזות אלה. הוא מתרכז בעיקר באלה הגרמנים אבל הכוונה למחזות מאירופה כולה. מחזות התוגה מתאפיינים בהופעת רוח רפאים שמפעילה את הגיבור בכך שהיא מספרת לו אירוע מהעבר ועל הגיבור מוטלת משימה שקשורה באירוע זה. תפקידה של רוח הרפאים בא להחליף את הגורל או קללה שמאפיינות את הטרגדיה. רוח הרפאים מופיעה בחצות והמחזה מתחיל בלילה לעומת הטרגדיה בה האירועים מתרחשים ברובם ביום.
מחזות התוגה מאופיינים בעומס, עומס באביזרים המפוזרים על הבמה, עומס בדרמטיות וברגשות שמפעילים השחקנים, עומס של אלימות וברוטליות. העומס במחזות אלה בא כתגובה לריק שמוצא את עצמו האדם בתקופת הברוק. מחזאי התוגה מוצא עצמו עם המשבר בדת, בפילוסופיה, במדעים ובתרבות ומנסה להעביר את התחושה הברוקית של ריקנות וחוסר משמעות דרך מחזות התוגה.
בנימין מצביע על קשר בין האכזריות שבמחזות התוגה לבין הפילוסופיה הדואלית של דקארט. אחת מהנחות היסוד של דקארט היא בדבר ההפרדה בין חומר ורוח, גוף ונפש, זאת מתוך העקרון שמה שמתפשט אינו חושב ומה שחושב אינו מתפשט(בחלל). הגוף הוא ארצי, נכנע לתשוקות, חוטא ובזוי ואילו הנפש היא ניצוץ אלוהי ומושלמת. רעיון זה הפך פופולרי בתקופת הברוק הביא למסקנה שבכך שנענה את גופנו נזכך את נפשנו. כל עוד הנפש כלואה בגוף היא אינה חופשית, רק כשניפטר מהגוף החוטא תוכל נפשנו להשתחרר. האלימות במחזות התוגה באה לבטא את התסכול שנובע מרעיון זה.
בנימין מציג שני מושגים צורניים בהקשר של מחזות התוגה, הסמל והאלגוריה. את הסמל הוא מאפיין בדוגמטיות, קיבעון וחד משמעיות ואילו האלגוריה היא גמישה ורב משמעית. הסמל, כמו הסמל הדתי, מחזיק בדימוי קבוע שאין ספק במשמעותו. האלגוריה, כמו המשלים והאגדות, אינם מתחייבים למשמעות אחת והקורא יכול לפענח את האלגוריה לפי צרכיו. קיים דמיון בין הסמל והאלגוריה לבין המהפכה הדתית בין הקתולים לפרוטסטנטים. הכנסיה הקתולית מאפשרת פולחן מקובע של עבודת האל וקריאה חד משמעית בכתביו לעומת הכנסיה הפרוטסטנטית שמאפשרת קריאה רב משמעית של כתבי הקודש ופולחן גמיש שכל מאמין יכול לעצב לעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה