הצמד "עץ" ו"אילן" הן מילים סינונימייות לאותו אובייקט אבל רק אחת מהן נבחרה לשימוש על ידי דוברי העיברית. השימוש במילה "אילן" נראה מתאים רק בשירה או בספרות ויראה מוזר בשפה המדוברת. לא ניתן לומר ששולחן עשוי מ"אילן" כלשהו אלא מעץ, למרות ש"עץ" יכול לתאר את שנייהם. המילה "עץ" מקודדת את שני מצבי העץ, העץ כאורגניזם חי והעץ כחומר לשימושיו השונים. ה"אילן" אינו מקודד את העץ כחומר אלא רק כאורגניזם חי. ה"עץ" החי, אותו אנו מכנים "עץ", מקבל את המשמעות של "עץ" כחומר. כלומר בהפסיקנו לקרוא לאותו אורגניזם חי "אילן" הפכנו חצי ממנו לשולחן בפוטנציה. מדוע הוסרה ההפרדה בין העץ כ"אילן" לבין "עץ" כחומר? גם בשיעורי התחביר אנו מכנים את ה"עץ" התחבירי כ"עץ" בעוד שלמעשה אותו "עץ" מחקה את מראה ה"אילן" שענפיו מסתעפים, ולא את תכונותיו של ה"עץ" כחומר. אבל כיוון ש"עץ" מקודד את שתי משמעויותיו הדובר יעדיף את המילה המצומצמת שמכילה כבר את שתי המשמעויות. גם כשהדובר זקוק להבחנה בין שני מצבי ה"עץ" עדיין ישתמש ב"עץ" כשיתאר את שני מצביו.אנו דוחים את המשמעות של העץ כיצור מן היצורים שסביבנו ונותנים לו את כינויו כחומר, כפי שהיינו עושים אם היינו קוראים לחיות "בשר" או "פרווה" (אם למילים אלה היה גם את המשמעות שהם עדיין בחיים) .למרות שלרוב האוכלוסיה אינה משתמשת בה, "אילן" היא מילה מוכרת ולמרות שזהו שם די נפוץ לבנים ואילנה\אילנית לבנות, כמות השימוש במילה אילן לציון "עץ" (חוץ מבקריאת שירי ט"ו בשבט) שואפת לאפס. אותו חג לאילנות הוא שגורם לאותה מילה לשרוד בלקסיקון שלנו אבל זה לא מספיק כדי לגרום לנו להשתמש בה. הנטיה שלנו להפוך את השונה לאובייקט מוכר ונשלט גורמת לנו לקחת מהאילן את חירותו וחיותו, אנו משאירים את ההכרעה לגבי גורלו של ה"עץ" לנו. ההחלטה אם להופכו לשולחן או להשאירו במקומו תלויה בנו. הבחירה ב"עץ" ככינוי המועדף אינה שרירותית אלא מונעת על ידי גורמים חוצלשוניים.
גיא דויטשר,בפרק השביעי בספרו "גלגולי לשון", מנסה לגולל את סיפור התפתחותה של השפה. הצעתו מתחילה מן המצב בו השפה כוללת הבחנה בין אובייקטים מוחשיים בעולם לבין פעולות ומילות הצבעה פשוטות. הנסיון לבנות את השפה מאבני יסוד אלה אכן נראות נכונות ואינטואיטיביות כיוון שכולן מייצגות את הפונקציה התיקשורתית הבסיסית שהיתה דרושה לאותם דוברים ראשוניים של השפה. הנחותיו אינן הכרחיות וכמובן שהיה יכול להיות גם אחרת, אבל הצעתו מבורכת ומאפשרת הצצה(תיאורטית) לאותה פיסת היסטוריה שכל כך חסרה לנו.
התפתחותן של מילות ההצבעה כליווי קולי למחוות הצבעה ממשית הינה אינטואיטיבית בגלל שאכן ילדים משתמשים באותן מחוות הצבעה ויש גם לא מעט מבוגרים שבזמן שהם מסבירים את את ה"דרך" למקום כלשהו, מלווים כל פנייה עם מחוות יד סיבובית. ההצעה כי כינויי הגוף התפתחו ממילות ההצבעה היא חלשה יותר. התרחיש ההפוך שבו כינויי הגוף הם מקורן של מילות ההצבעה הוא חלש באותה מידה אבל ההצבעה על עצמך וזולתך נראה יותר בסיסי מ"פה" ו"שם", שבמקומם השתמשו בשמות המקומות עלייהם רצו להצביע כמו ב: “יער בא" “שדה יצא". דויטשר טוען כי כיוון שאין אפשרות להתחקות אחר מקורן ההיסטורי של מילות ההצבעה נניח כי הן קמאיות כמו המילים שמציינות אובייקטים ופעולות, אך להעמיד אותן כמקורן של כינויי הגוף הוא בעייתי כיוון שאחר מקורן של אלה קשה להתחקות באותה מידה. לעומת זאת את הקשר שבין שתי הקבוצות אי אפשר לכחיש, גם בעיברית דוגמאות לאותו קשר קמאי:
- “לא הייתי רוצה להיות במקומך" כלומר לא הייתי רוצה להיות "אתה", הדובר מתייחס למיקומו של הנמען כהצבעה על הנמען עצמו.
- “אני לא פה היום" כלומר הדובר לא מרגיש עצמו היום, הוא לא מרוכז כמו בדרך כלל.
- א: איך אצלכם?
ב: פה הכל כרגיל.
א' שואל איך מרגישים הנפשות בבית אבל מתייחס לקבוצה לפי מיקומה- הבית. ב' עונה לו באותו מטבע, כלומר כולם בסדר.
כמובן שגם הדוגמאות מויאטנמית ולטינית משכנעות לגבי קשר זה.
דויטשר מעמיד את שפתו על שלושה עקרונות בסיסיים. עקרון מר ז'ורדן, עקרון יוליוס קיסר ועקרון החסכנות. הראשון הוא ששמות ופעולות שקשורות זול זו בעולם יופיעו בצמידות בתוך משפט המתאר אותן. לא תיתכן שפה שבונה את משפטיה כך שבתחילתם היא אוספת את כל הפעלים שלה ובסופו את השמות, והנמען מחבר בין צדדי המשפט על פי הקשר. כל פועל יוצמד לעושה הפעולה ולמכשיר שאיתו נעשתה הפעולה או מושא הפעולה. עקרון זה נשען על התפיסה המרחבית שכן הוא דואג לתאר נאמנה את ההתרחשויות החלליות.
העקרון השני הוא עקרון יוליוס קיסר, שכמו במשפטו הידוע, "באתי, ראיתי וכבשתי" שומר על רצף כרונולוגי של האירועים. עקרון זה נשען על התפיסה הזמנית של האדם, ובזמן שלא היו מילים לתיאור זמן או שעון, חשוב היה לשמור בשפה על רצף כרונולוגי שאכן מתאר את שהתרחש.
שני עקרונות אלה מהווים בסיס לכל שפה אנושית כי הרי השפה מנסה לתאר את התפיסה החלל זמנית שלנו בפני הנמען, שמירה על עקרונות אלה יתנו תמונה מדויקת יותר לנמען.
העקרון השלישי מזכיר גרסה עתיקה של מקסימת הכמות של גרייס, אל תכביר במילים אם זה לא הכרחי. המאזין יכול להשלים את המשתתפים מתוך ההקשר, אך זאת אם אנו מניחים שאכן פעל מנגנון כזה בתקופה מוקדמת כל כך של היווצרות השפה.
עקרונות של חסכון מאפיינות תרבות של חוסר לרוב, בעוד שבתקופות בהן התפתחה השפה היה שפע. בשפע כוונתי לרכוש שסביבם, כיוון שהגדרת הרכוש (כסף, סחר חליפין) לא היתה ברורה נוצרה אשליה של שפע – מים פירות וחיות, לא היו שייכים לאדם מסויים ולכן ניתן להשתמש בהם ללא חשש מבזבוז. ככל שהחברה התגבשה והמוצרים שהיו זמינים הצמיחו בעלים כך גם יצר החסכנות שהשפיע על המערכת הלשונית. אני טוען, כי גם בשפה היה שפע בגלל סור ההגדרתיות של דקדוק ספציפי ולכן עקרונות כמו חסכנות במילים אינן חלק מהלך חיים זה.
דויטשר לוקח עקרונות שאולי רלוונטיים לשפות מודרניות אך בשלב כה מוקדם של בניית השפה שלו, לא הייתי מעמיד עקרון כזה, שכן בשלב זה מטרת השפה היא להרחיב את יכולתיה ולא לצמצם כפי שהשפות המודרניות עושות.
לסיכום אומר שהצעתו של דויטשר אכן מאפשרת לנו לבחון את התפתחותה של השפה האנושית מאבני יסוד פשוטים. המהלך מזכיר את בניית המדינה ב"פוליטאה" של אפלטון, בכך שהניסוי המחשבתי אודות היווצרות השפה מכריח אותם לפרק את המנגנונים שברורים לנו מאלייהם לחלקייהם הפשוטים. פירוק זה נותן לנו פרספקטיבה שונה על מורכבותה של השפה האנושית.
על פי לוינסון, בכדי להחליט שמשהו בשפה הוא "טבעי" או מולד, עליו להיות אוניברסלי. המושג המולד צריך להיות מובן לילד בגיל צעיר יחסית ושיראה מיומנות בשימוש במושג בקלות למרות הקלט הדל שסביבו. לפי הממצאים במאמר( והמאמרים השונים שצויינו בו) יש הבדל בין שפות במושגים המרחביים שלהם (או חלליים). יש שפות שבהן המושגים המרחביים הינם אבסולוטיים כמו ב"צלטל", למשל: צפונית לעץ, דרום מזרח לגבעה, ושפות אחרות שבהן המושגים יחסיים, כמו בהולנדית, למשל: משמאל לעץ, מאחורי הגבעה, הבדלים מסוג זה מצביעים על כך שהמושגים המרחביים אינם אוניברסליים.
בנוסף לכך מציג לוינסון ממצאים לגבי רכישת אותם מושגים מרחביים. רק 3% מהילדים מגיעים לשליטה במושגים יחסיים לפני גיל 4;4 ומושגים כמו שמאל וימין יכולים להיות בשימוש מלא לעיתים רק בגיל 11. נראה כי הנגישות תלויית התרבות של הילד למושגים מרחביים היא שקובעת באילו מושגים ישלוט קודם. מכאן שהקטגוריות האלו אינן עונות לקריטריונים של מולדות. בדוגמאות להלן ישנם זוגות של תרגום מאנגלית לעיברית של מופעי המילה "יד" בסונטות של שקספיר:
סונטות שקספיר, מהדורה דו-לשונית, בתרגום אפרים ברוידא, הוצאת שוקן \ ירושלים תל אביב
“יד" כאיבר:
סונטה 96 (עמ' 204):
על אצבעה של המלכה ייקר
as on the finger of a throned queen
סונטה 49 (עמ' 110):
וזאת ידי ארימה במשפט לתמוך עצומותיך כנגדי.
And this my hand against myself uprear to guard the lawful reason on thy part.
סונטה 99 (עמ' 210):
את השושן על שד ידך גניתי,
the lily I condemned for thy hand,
סונטה 106 (עמ' 224):
של פה ועין , זרוע וקרסול-
of hand, of foot, of lip, of eye, of brow,
סונטה 128 (עמ' 268):
א: ולנועם ידך העץ ינוע בחדוה,
with thy sweet fingers when thou genty sway'st
ב: שרוך ידך ידוצו לנשק,
to kiss the tender inward of thy hand
ג: שאצבעך עליה קל טופפת,
o'er whom thy fingers walk with gentle gait,
ד: ידיך תני להם, שפתיך לי.
Give them thy fingers, me thy lips to kiss.
“יד" כביטוי:
סונטה 1 (עמ' 14):
יורשו הרך יקום יציב לו יד
his tender heir might bear his memory
סונטה 4 (עמ' 20):
מלוה נדיב לשידם פתוחה.
and being frank, she lends to those are free.
סונטה 5 (עמ' 22):
עסיס פרחים, לו יד החורף בם,
but flowers distilled, though they with winter meet.
סונטה 6 (עמ' 24):
יד חורף מחוספסת בל תחמוס
then let not winter's ragged hand deface
סונטה 18 (עמ' 48):
ביד מקרים וחליפות עונה;
by chance or nature's changing course untrimmed
סונטה 20 (עמ' 52):
פני אישה צוירו ביד הטבע
a woman's face with nature's own hand painted
סונטה 22 (עמ' 56)
ובי נושא ליבך כאם פורשת ידיה להגן על אפרוחה.
bearing thy heart, which I will keep so chary as tender nurse her babe from faring ill.
סונטה 28 (עמ' 68):
הם יד אחת עושים לענותני,
do in consent shake hands to torture me,
סונטה31 (עמ' 74):
אתה גלעד שם יד לאוהבי,
thou art the grave where buried love doth live,
סונטה 48 (עמ' 108):
לבלי שמש בידי מרמה השארתי לשימושי בסתר מבטחים!
from hands of falsehood, in sure wards of trust.
סונטה 58 (עמ' 128):
פן אף בהרהורי אתבע חשבון זמני תענוגיך מידך,
I should in thought control your times of plesure, or at your hand th' account of hours to crave,
סונטה 63 (עמ' 138):
נשחק כולו ברשע יד הזמן,
with time's injuriouse hand crushed and o'erworn,
סונטה 64 (עמ' 140):
בראות עיני איך זרוע זמן אלים
when I have seen by time's fell jand deface
סונטה 65 (עמ' 142):
יד מר המוות עלייהם גוברת,
but sad mortality o'ersways their power,
סונטה 66 (עמ' 144):
ועוז נגדע ביד ממשל חנוט
and strength by limping sway disabled,
וטוב שבוי ביד שבאי שמו רע.
And captive good attending captain ill.
סונטה 71 (עמ' 154):
וכי תקרא שורה זו אל תזכר את יד כותבה;
if you read this line, remember not the hand that writ it;
סונטה 72 (עמ' 156):
כי בושת לי במעשי ידי,
for I am shamed by that which I bring forth,
מהנתונים ניתן לראות שהביטויים המשתמשים במילה "hand" כמטפורה לכח חיצוני גורם מתורגמות למקבילתה בעיברית "יד". ברוב המקרים התרגום בין שתי השפות זהה כך שהשימוש בביטויים אלה במילה "יד" אכן מחזק את הטיעון לאוניברסליות. לא תמיד יש לנו מטאפורות מקבילות, כמו במקרה שהמתרגם בוחר ב"יד" כדי לתרגם "memory או grave” [אנדרטה] (סונטה1 וסונטה31). באנגלית לא קיים שיום כזה. בעברית לא רק שהוא קיים אלא ששימושו מספיק נגיש ונפוץ בשביל שאף יתרגמו אליו למרות שהתרגום אינו נאמן למקור.הדבר מחליש את טיעון האוניברסליות שלוינסון מציג במאמר.
בחלק מהמקרים המילה "hand” מתורגמת למילה "זרוע" ולא ל"יד"(סונטה 106). השימוש ב"יד" תמיד נעשה בצורה מקבילה, למרות שמדובר באיבר בגוף עצמו התרגום משתנה לזרוע או אצבע.הדבר גם עובד בכיוון ההפוך והמילה "fingers” מתורגמת ל"ידיך" ( סונטה 128 ד')
מכאן ניתן להסיק שהמקרים הדומים בין השפות מתרחשים עקב השפעות תרבותיות כתוצאה מהחייאת השפה העיברית. ביטויים מטאפוריים של "יד" שתורגמו מהתנ"ך לשפות העולם השרישו את המושג המטאפורי וכך הוחזרו אל העיברית על ידי מחיי השפה העברית דוברי שפות גרמאניות. המקרים שתורגמו נכון לא מצביעים על אוניברסליות או אינהרנטיות של המושג "יד”, אחרת היה כך בכל המקרים ולא רק בחלקם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה