יום שבת, 21 במאי 2011

מתכון כבד קצוץ - chopped liver recipe

מצרכים
קילו1 כבדי עוף
שתי ביצים קשות
תפו"א אחד
שני בצלים
תפוח עץ אחד1
רבע כוס יין אדום
רבע חפיסת חמאה (של200 גרם) - יעני 50 גרם
ושתי כפות שמן
 אביזרים - סיר קטן, מחבת גדול או גדולה (עם מכסה או סוג של משהו שיכסה) וסוג של מעבד מזון מג'ימיקס - קיצר כזה עם סכינים שיקצוץ
איך מכינים??
בסיר קטן שמים את שתי הביצים ותפוח האדמה המקולף והחתוך לארבע
את הביצים אפשר להוציא לפני התפו"א כשהן מוכנות והתפו"א אדמה זה עוד 10 דקות בערך
יפה.. עכשיו קחו את תפוח העץ קלפוהו הוציאו את ליבתו וחיתכו לקוביות גסות יחסית
 חיתכו את שני הבצלים לקוביות ושימו במחבת עם שתי כפות שמן - אש גדולה
כשהבצל קצת מתרכך להנמיך לאש קטנה ולשים מכסה ולשמר את הנוזלים
כ10 דקות אחרי זה להוסיף את החמאה ולסגור שוב את המכסה
כשזו נמסה לה יש להוסיף את הכבדים
כבד העוף מגיע בדרך כלל עם חלקים פחות יפים שגם לאחר שנטחנים אינם נראים טוב ולכן יש לנקות את הכבד היטב בעזרת הסכין
בדרך כלל הכבדים מגיעים בזוגות כשהם מחוברים במעין גיד שומני שמחבר ביניהם ואליו מחובר הלב הפועם של התרנגולת
יש לחתוך את החלק האמצעי ולהשליכו ואת הלב גם עדיף להשליך או לחתוך ממנו רק את החלק החלק בלי הראש הלבן
בהצלחה עם ההתעסקות בבשר החי
עכשיו כשיש לכם קערה עם כבדי עוף נקיים אפשר להמשיך
 להוסיף את הכבדים לבצל והחמאה שנמסה - במכסה פתוח ועל אש גדולה
כשכל הכבדים מוכנים מבחוץ אבל עוד אדמדמים מבפנים להוסיף את היין האדום
מלח ופלפל לפי הטעם
קצת לצמצם את הנוזלים להחליש את האש ולשים מכסה
עוד 10 דקות ככה עם מכסה ולכבות את האש
אפשר לשים את כל המרכיבים ביחד במיקסר
ואפשר לקצוץ בנפרד את הביצים-תפו"א-ותפו"ע לעיסה לבנה ורק אחרי זה את הכבד עם הבצל ואז לאחד אותם
המרקם יוצא מעט שונה אבל הטעם דומה בשתי הגרסאות
כשזה מוכן לתת לזה להצטנן ולשים בכלי אטום או ניילון נצמד במקרר - אחרי הצינון במקרר המרקם מתקשה קצת והטעמים מורגשים יותר
יש אפשרות להוסיף כף דבש וכף חרדל למיקסר אבל אני מעדיף להשאיר את הכבד קצוץ נקי מתבלינים חזקים ופשוט להגיש את הכבד קצוץ עם דבש וחרדל בצד
ככה אני מכין את זה מקווה שתהנו
ב-ת-י-א-ב-ו-ן!!!
ingredients:
1 Kg chicken liver
2 boiled eggs
1 pilled potato
2 onions
1 apple
1/4 glass of red wine
50 gr butter
2 spoons of regular cooking oil (soy, corn, canola)
accessories:
a small pot, a big pan with a lid and some kind of a food processor.
how to make?
in the small pot boil the eggs and potato (cut into 4)
the eggs can be taken out before the potato (to be left there for another 10 min)
good, now take the apple, unpeel it, take its heart out and cut it into big cubes
slice the onion into big cubes and place it in the pan with the oil - high heat (fire)
after the onion softens lower the heat and put a lid over it for keeping the liquids
10 minutes more with the lid and add the butter (keep lid close)
after the butter has melted make the heat high again and add the liver - no lid now
the liver usually comes with non-eatable parts that doesn't look good even after chopping, that's why it should be cleaned well with a knife ( u can ask ur butcher to do so)
usually the liver comes in pairs when connected in the middle and to that the chicken's heart is connected.
the middle part should be thrown away and only some of the heart is good (it's bottom part - the top part with the white fat should be thrown)
good lock with the meat playing :)
now that u have a bowl of clean liver we may continue...
add the liver to the onion and butter - no lid - high heat
when the liver is done on its outside but still a little redish inside it's time to add the wine
add salt and pepper
after half the liquids gone put the lid back and turn the heat on low for another 10 min and turn it off
it's possible to just put everything together in the mixer and its done but...
its also possible to chopp the potatoes-boild eggs and apple first and only then chopp the liver and mix it together
texture is a little different but taste is quite the same in both ways
when ready let it chill and put it in a well closed vessel in the fridge - at first it may look a liter wet but after a few hours in the fridge it will become perfect...
it's possible to add a spoon of honey and\or a spoon of mustard into the mixer but i prefer to keep the chopped liver clean of strong spices and just serve it with some honey or\and mustard on the side
the chopped liver will be good for 5-7 days but u will finish it waaaay before that
that's how i make it
Bon a petit

אובונטו

נכתב במקור כתגובה ל
 אז זהו, אני התקנתי אובונטו 10.10 לפני חצי שנה ומאז אני מנסה לשכוח כל מה שידעתי על חוויית משתמש ווינדוס, וכך לפני שבועיים כשיצאה לה הגירסה החדשה חשבתי להתקין אותה, אבל קצב ההורדה דרך מנהל העידכונים היה כל כך איטי שוויתרתי על השידרוג והמשכתי להשתמש ב10.10 כשהייתי אצל חבר ששידרג הוא הטיח בפניי את הבשורה המרה, "אל תשדרג, תראה מה הם עשו" הוא הראה לי את הסרגל החדש של יוניטי ונחרדתי, שיחקתי עם העכבר לרגע ואז יצא החלון של האפליקציות, אוי ואבוי, האם אשאר לנצח באובונטו 10.10? האם ללכת לאימיול ולהוריד ווינדוס 7 ליום הדין?
אבל החבר הרגיע אותי ואמר שאפשר להחליף את היוניטי בגנום הישן והטוב. אחרי שבוע החלטתי שאני צריך להתקין גם, לראות במה מדובר... התקנתי פעם ראשונה, והיוניטי נראה סביר, התחלתי להתקין כרום וכדומה ואחרי ריסטרט האובונטו עלה העכבר עבד אבל אי אפשר היה ללחוץ על כלום - הרבה זמן, לא הבנתי מה עבר עליו, אין ברירה - להתקין בשנית, עשיתי שוב את פעולות ההתקנה הראשוניות - עדכונים ואחר כך העדכון של הכרטיס מסך (NVIDIA) ואז אחרי הריסטארט הנחוץ אובונטו הודיע, יוניטי לא יכול לעבוד עם כרטיס המסך שלך, אתה יכול לחזור לממשק גנום תבחר אובונטו קלאסי... עשיתי לוגאווט ובחרתי בקלאסי, וחזר לו שוב המראה המוכר ואהוב של אובונטו, בירכתי את כרטיס המסך שלי שגרם לאובונטו להיראות כמו בנאדם שוב, וכרגע אני משתמש בו.
קיצר... אני מקווה שאובונטו יציע גם למשתמשים אחרים לעבור למצב קלאסי, כדי שיקבלו חווייה טובה מאובונטו. אני חושב שזאת כן מערכת מעולה גם לאנשים שבאים מווינדוס, אני כל החיים באקס-פי ואני מסתדר מצויין, התקנתי גם בנייח וגם בלפטופ, ואם היה אפשר גם על הפלאפון - מי שיתקין ואיכשהו יישאר עם היוניטי יקבל חווייה מאוד מוגבלת - שיכולה להתאים להרבה משתמשים שכל מה שהם רוצים זה להיכנס למייל לשחק איזה פריסל ולכתוב איזה עמוד או שניים, את כל זה הם יוכלו למצוא בקלות ביוניטי אבל ברגע שצריך לעשות פעולות יותר מתקדמות זה כבר מסורבל ובעייתי - אז צריך שיהיה כמו בגירסאות הישנות (כמו שתומר מציין) אפשרות לבחור בין גנום ליוניטי לעוד ממשקים שבטח אני לא מכיר KDE וכדומה, קיצר, חפרתי לכם, מי ייתן ונראה יוניטי משופר ומשופצר ומאובזר ב11.10 ואם לא אז נראה ב12.04 את יוניטי נעלם לטובת גנום שנח והבשיל בינתיים........ יאללה אובונטו!

אובונטו 14.04 התרגלנו כבר ליוניטי ולסרגל הצדדי שבא איתו. חנות האפליקציות של אובונטו מרגישה כאילו אנחנו עדיין ב2011. אין חדשנות ויש פתאום המון אפליקציות בתשלום. המערכת עובדת בצורה חלקה וכל הפונקציות הבסיסיות פועלות להן יחד בהרמוניה... עד ש... עושים איזה מהלך לא צפוי או התקנה של משחק יכולה להחריב את המערכת כולה. קשה לנקות את מערכת ההפעלה אחרי שעושים עליה כל מיני מניפולציות ולכן התקנה נקייה וזהירה תניב שימוש חלק וארוך טווח באובונטו. אבל אובונטו נועדה לסקרנים וחובבי הרפתקאות ואלה יתקינו ויתקינו וייתנסו וייזכו במערכת הפעלה שלפעמים מקרטעת ולפעמים נתקעת. אז תיזהרו עם מה שאתם מתקינים.

המחשב שלי הגיע ריק מהחנות והותקן עליו רק אובונטו, מעולם לא הותקן עליו ווינדוס. הכל פועל ועובד אבל זה קצת מרגיש שאובונטו נתקעו שם בעבר הנוח שלהם ולא יוצרים התחדשות.

תרגיל במטהפיזיקה ותורת ההכרה

בעיית האינדוקציה ב"מסכת טבע האדם" של דיויד יום מתארת את המצב בו אנו מקישים היקשים אינדוקטיביים ומעלים אותם לרמת ידיעה ללא האפשרות להצדיק היקשים אלה. אינדוקציה היא הסקה מן הפרט אל הכלל כלומר מספר פרטים שראיתי בעבר עוזרים לי לחזות חוק כללי לגבי פרטים שאפגוש בעתיד. כאשר אנו מבצעים היקש אינדוקטיבי אנו לוקחים שני רשמים שפגשנו בהופעתם המאוחדת מספר פעמים כבר בעבר ויוצרים קשר בין שני המושגים שנוצרו מהם כך שהאחד (A הוא הסיבה) מעלה את המושג השני (B הוא התולדה) ברוחנו.
לפי רעיון זה מסקנות מתצפיות נסיוניות במדעים ורכישת ידע נסיוני בחיים בכלל אינם מן האפשר. בקשירת שני מושגים כך שהאחד מעלה את השני ברוחנו אנו יוצרים בפנינו אפשרות לחזות את העתיד. אנו יודעים כי סיבה מסויימת תגרום לתולדה גם בטרם ביצענו את הניסוי (בפעם ה99). האינדוקציה גורמת לנו לתחושה ש"מקרים, שמהם לא היה לנו נסיון, דומים בהכרח למקרים שמהם היה לנו נסיון...”(עמ' 126). אנו מסיקים על מקרה שטרם התנסינו בו ע"פ מקרים מן העבר. כאשר אנו נשאלים כיצד אנו בטוחים כי אכן תזרח לה השמש מחר בבוקר ממזרח, נטען כי כבר חווינו מקרה זה מספיק פעמים כדי לקבוע כי גם מחר המקרה יחזור על עצמו. ההנחה המובלעת כאן היא שהטבע אחיד ומתמיד במהלכו, הנחה שמתבססת על אותם מקרים חוזרים ונשנים של הטבע. הנחת אחדות הטבע הינה מעגלית, אין הכרח לאותם מקרים. ההכרח אינו קיים בין שני המושגים הקשורים בסיבתיות, לא ניתן לראות את אותו הכרח שגורם לכדור בליארד אחד להזיז כדור בליארד אחר. הידיעה שמבוססת על נתונים נסיוניים הופכת להאמנה. כאשר אנחנו לא יכולים להצדיק את הטענות הללו אנו מורידים אותם לרמת האמנה..
האפשרות לחשוב על מצב בו מתרחשת שלילת המסקנה האינדוקטיבית מצביעה על כך שהיא אפשרית. ניתן לחשוב על מצב בו השמש לא תזרח ולכן זהו מצב עניינים אפשרי.ההכרח הוא פרי דמיוננו שנובע מקישור של ארועי העבר. כאשר אנו חוזים ארוע עתידי אנו מבטלים את האפשרויות השונות ומניחים הכרח להתרחשותה של תולדה מסויימת ולא אחרת. האינדוקציה נותנת לנו הסתברות של סיבות ותולדות שהתרחשו בעבר ומידע זה אינו בא להבטיח לנו שתולדות אלה יתרחשו שוב בעתיד.
שלושת הפסיעות של התבונה אצל קאנט הינן תהליך התפתחותי של התבונה בעל שלושה שלבים. בשלב הראשון יש את הדוגמאטיות, תקופת הינקות של התבונה בה היא בוחנת את העולם בתמימות כפי שעושים הדת, האמפריציזם והרציונאליזם. השלב השני הוא הספקנות שמטרתו העיקרית לערער את התבונה הדוגמאטית. לשלב השני תפקיד חשוב בכך שבעצם ספקנותו מכין את התבונה לשלב השלישי והמכריע. בשלב השלישי, הוא השלב הביקורתי, מגיעה התבונה להכרה בגבולותיה שלה. “כל פולמוס ספקני מכוון, בעצם, כנגד הדוגמאטיקן בלבד... הפולמוס מכוון לכך לבלבל את תכניתו, ולהביאו לידי הכרה-עצמית.”(עמ' 378). אם תפקידו של השלב השני הוא להצביע על אותם גבולות ובכך לערער את הרעיונות הדוגמאטיים אז תפקידו של השלישי הוא לשרטט את הגבולות בבירור. קאנט, בשאלתו "משפטים סינטטיים אפריוריים האם מן האפשר?”החל בעצם בשרטוט אותם גבולות ובניתוח מבנה ההכרה בכלל. ההכרה ע"פ קאנט מחולקת לשלושה חלקים: הסתכלות, שכל ותבונה. ההסתכלות הינה התפיסה החושית שמקבלת לתוכה את רשמי העולם. על ההסתכלות מופעלות הקטגוריות שנמצאות בשכל וכך רשמינו נתפסים בהסתכלות ומקבלים את צורתם לפי הקטגוריות, הן גבולות ההכרה. התבונה, שמנסה לחרוג מגבולות הנסיון, יוצרת רעיונות דוגמאטיים לגבי שאלות כמו חירות הנפש או קיום האל. התבונה זקוקה לפילוסוף הביקורתי שיציב את הגבול אבל קודם צריך את הספקן כהכנה לביקורת. לפי יום לא ניתן למצוא רושם לקטגוריות של השכל (כמו הסיבתיות) ולכן הן לא יותר מ"הרגל" של השכל. הוא מצביע על ה"גבול" אבל בגלל הדוגמאטיות(נקודת המוצא האמפריציסטית שלכל מושג חייב להיות רושם) הוא מציב את הפילוסופיה והמדעים בפני בעיה.כאן יבוא קאנט ויטען להיפך,הקטגוריות הן גבולות ההכרה שלנו, ולכן הן פועלות על העולם שאנו תופסים. העולם נגלה בפנינו דרך המנסרה של השכל ולא נוכל לפגוש מושא שאינו פועל לפי תפיסה זו. קאנט לוקח את הרעיון ההתפתחותי ושם את יום כפילוסוף החשוב של השלב השני ואת עצמו בשלב השלישי. הרעיונות הדוגמאטיים מתערערים מן הספקנות של יום ועומדים בפני שוקת שבורה עד לביקורת של קאנט שם יקבע את גבולות ההכרה. ללא הספקן אי אפשר היה להגיע אל ביקורת התבונה. כפי שטוענת האימרה השחוקה ש"יום העיר את קאנט מתרדמתו הדוגמאטית”, היא אכן מתארת את רעיונו של קאנט לגבי התפתחות התבונה. לפני שהעירה אותו הספקנות של יום היה שרוי קאנט בתרדמה דוגמאטית שהיא הפילוסופיה הלא ביקורתית(רציונאליסטית או אמפרציסטית). קאנט שם את עצמו בסוף התהליך ועושה ביטול דיאלקטי לקודמיו. כמו היגל, הוא מסתכל,בדיעבד, על כל התהליך ומראה כיצד כל שלב היה נחוץ למען השלמת התהליך.
מאמרו של פרנקפורט מציג מספר ביקורות על כתביו של דקארט . בחלקו הראשון של "הגיונות" , דקארט , בחיפושיו אחר בסיס ידע ודאי , מכריז שבשלב הראשון הוא יזרוק את כל ההאמנות שהיו לו עד אז כדי שיוכל להתחיל את חקירותיו מנקודה יותר ניטראלית . פעולה קיצונית כזאת יש להצדיק לפי דקארט והוא משתמש בטיעונים ספקניים כדי לעשות זאת . בשלב השני דקארט ישתמש בהטלת הספק ככלי איתו יבחן מחדש את אותן האמנות אשר הוא השליך מקרבו .
פרנקפורט טוען (2- the general overthrow of belief ) כי טענותיו הספקניות של דקארט אינן עולות בקנה אחד עם המהלך של זריקת ההאמנות . הוא משתמש בכלי שהיה צריך להיזרק יחד עם שאר האמנותיו , אבל הוא משאיר את הטלת הספק כאחת מהפעולות של השכל שיעזרו לו להשלמת המהלך . אם ניקח את אנלוגיית התפוחים שנותן דקארט באחת מאיגורתיו נגלה שלמרות ש"צריך" להשליך את כל התפוחים מהשק , כדי לבחון אילו מהם רקובים , הוא משאיר בשק תפוח אחד שנראה לו שאינו רקוב וביחס לתפוח זה בוחן את שאר התפוחים . כך שהוא בוחן את האמנותיו בכלים שהיו צריכים להיבחן בעצמם . השלכת ההאמנות תבוצע קודם כל מרצון , ופרנקפורט טוען שהרצון הוא הצדקה מספקת ושנזדקק לספקנות בשלב ההבחנה בין ההאמנות שניתן להצדיק לבין אלה שלא ניתן . ואכן נראה כי השלב שבו דקארט מגייס את טיעוניו הספקניים מתרחש אחרי שלב השלכת ההאמנות ההתחלתי של ההגיונות . “He tends to confuse the first and the second phases of his program , and at times he speaks incorrectly as in though the skeptical arguments precede the overthrow of his beliefs.” (עמ' 22) .
לטיעון המטורפים שתי מטרות עיקריות במהלכו של דקארט . הטיעון מופיע בפסקה שלפני טיעון החלום ומכין את הבסיס לדיון במציאות וחלום . בעוד שהאנשים ההגיוניים משאירים את דמיונם בחלום , האנשים המטורפים מביאים למציאות את חלומותייהם . מטרתו הראשונה של טיעון זה היא בעצם ליצור הפרדה בין אותם אנשים בעלי היגיון שיכולים להטיל ספק בהאמנותייהם ואלה שמתקשים לעשות כך . המטרה השניה היא שטיעון זה מוציא מכלל אפשרות שדקארט נחשב לחלק מקבוצת המשוגעים מאחר שהוא משתמש בהגיון ובהטלת ספק כחלק ממהלכו . לדעתי דקארט אף מנסה להגן על שמו מפני הצנזורה של הכנסיה , זאת לאחר שהוא רואה מדענים אחרים שמועלים על המוקד באשמות כפירה וטירוף . פרנקפורט מדבר על הפרדה זו כהכרחית למהלכו של דקארט . דקארט מניח את ההגיון ויוכל להגיע למסקנות במסגרתה אבל לא יוכל לצאת מהנחה זו ויהיה כפוף לה . “decartes's assumption that reason is entitled to authority has the status of a working hypothesis whose tenability is itself to be tested by the investigation he undertakes . “(עמ' 29) .
במאמרו זה דן פאטנם בסוגיה לגבי הקשר שבין מחשבה (דימוי מנטלי) לבין ההצבעה על אותם אובייקטים בעולם. הוא מנסה לבחון את העמדה הספקנית-קיצונית שמוצגת על ידי הניסוי המחשבתי שבו אנחנו "מח בצנצנת" . לפי תיאורו של פאטנם ישנו מדען מרושע שמוציא את מוחות האנשים מגופם ושם אותם בצנצנות המחוברות למחשב-על שמחובר לקצות העצבים החושיים של המח ויוצר לו עולם חיצוני , חושי וזהה לעולם מציאותי . פאטנם טוען כי מוחות אלה לא יוכלו לטעון כי הם "מח בצנצנת" .
את מאמרו פותח פאטנם בדוגמת הנמלה שמציירת את וינסטון צ'רצ'יל ומכאן עולה השאלה מה גורם לתמונה להצביע על אובייקט מסויים ? הכוונה היא שגורמת לאותה תמונה להיות מיוחסת לאובייקט בעולם האמיתי . אם הנמלה לא הצביעה על אובייקט מסויים בעולם כשהיא ציירה את דיוקנו של צ'רצ'יל זהו לא יותר מאוסף קוים שמזכירים את תווי פניו . על אותו עיקרון יפעלו גם תמונות מנטליות . אם אין בהן כוונה לאובייקט מסויים הן אינן מצביעות על דבר והן פשוט מובנים ללא רפרנט .
רעיון זה מוצג בדוגמת ציור העץ שנופל בעולם אפשרי אחר שבו אין עצים (אלא טחב) וחללית מכדה"א משאירה במקרה ציור של עץ ( או נייר שנשפך עליו דיו בטעות והכתם נראה כמו עץ) . אותם אנשים שייפול בחלקם להביט באותה פיסת נייר יראו את העץ אבל לעולם לא יוכלו להצביע עליו בעולם אלא רק על התמונה המנטלית שיש להם של"העץ" . מכיוון שאין בעולם זה עצים כלל אותה פיסת נייר תהיה עשויה חומר שמעולם לא פגשו , וגם אם יקחו את אותו חומר למעבדותייהם כדי לגלות מאיזה חומר עשוי הנייר לא יוכלו לקשר בינו לבין העץ שמצוייר על הנייר .
כדי לבאר רעיון זה משתמש פאטנם בעוד שתי דוגמאות: האיש המהופנט שחושב ביפנית ומבחן טורינג למחשבים בעלי בינה מלאכותית . בשנייהם מדובר בלימוד בעל פה של משפטים שאינם מצביעים על אובייקטים בעולם . האיש יכול להכיל במוחו את כל המשפטים ביפנית אבל כאשר ישאל לפשר משפטים אלה יגלה שאינו יכול להצביע על הדבר אליו מילים אלה מורות . הוא יוכל לרמות קורא מחשבות יפני שהוא יודע יפנית אבל לא יוכל להסתדר בטוקיו בלי מילון . המחשב אף הוא יכול לרמות אדם אחר שיחשוב ששותפו לשיחה הוא אנושי אבל לא יוכל להצביע על עץ גם אם יהיה ממש מולו .
מח בצנצנת יכול לחשוב את רצף המילים "אני מח בצנצנת" אבל לעולם לא יוכל להצביע לכוונתו . חושיו (שמחוברים למחשב) מעולם לא נפגשו עם אובייקטים בעולם האמיתי . שפתו של המח בצנצנת היא עיברית של מח בצנצנת ועל כן המילים בהן ישתמש ל"עץ" מתארות את חוויתו עם תמונה ממוחשבת של עץ, ששתל שם המדען המרושע , ולא כמו בשפתנו שהמילה מצביעה על האובייקט בעולם - “עץ" . מכאן שגם לא יוכל לטעון כי הוא בעצם "מח בצנצנת" כיוון שבמילים אלה אינו יכול להצביע על דבר שהוא מעבר לתפיסותיו . ממש כפי שאנחנו איננו יכולים לומר דבר על המציאות שמעבר לתפיסותינו האנושיות .
האמת היא שלא ניתן לדעת מה מתרחש מחוץ לתפיסותינו , האובייקטים כפי שאנו מכירים אותם יכולים להיות חלקיים מאוד מהאובייקט "כשלעצמו"      ( ללא ה"פילטרים"האנושיים) או שאנחנו עושים מהם הרבה מעבר למה שהם באמת "כשלעצמם" . אפילו שאנחנו לא יכולים לטעון שאנחנו "מח בצנצנת" , זה לא פוסל אפשרות זאת ועדיין ישנו מצב עניינים בעולם שאכן אנחנו דבר מה אחר מכפי שאנחנו מכירים את עצמנו - ומחשבה זו מפחידה בפני עצמה . אפשר לראות בניסוי מחשבתי זה מטאפורה למגבלותיו של השכל האנושי או מגבלותיה של כל מערכת לנתח את עצמה מבחוץ . אותם כלים שנותנים למערכת את האיזון הפנימי הם שיעמדו בדרכה לבחון את עצמה מבחוץ .החושים , הלוגיקה , החלל והזמן הם שמונעים מאיתנו לראות את הדברים כפי שהם באמת אבל בלעדייהם לא נוכל לראות את העולם בדרכנו החושית וההגיונית .

קריאה מודרכת בלשנות - ליייל

ניסוי: לניסוי שלושה חלקים עיקריים,
חלקI הדמיית מחשב של מרחב סגור המכיל שתי גבעות, ( מנוע גרפי כמו של UT4 למשל – משחק ממבט ראשון)
חלקII האנגר ובו שתי גבעות מלאכותיות, מכוסות באבנים, שאר החלל ריק ומקור האור אחיד מלמעלה.
חלק III בחינת התפיסה המרחבית דרך השפה.
הניסוי אמור לבחון תפיסה מרחבית אבסולוטית או יחסית, אצל דוברים שונים בשפות שונות. השוני צריך גם להיות תרבותי כלומר כפריים מול עירוניים ( כך שלכפריים יש זיקה לתפיסת המרחב האבסולוטית בגלל ההשפעת הנוף היומיומי של המרחבים הגדולים שסביבם, שפתם תהיה בהתאם לתפיסה זו.
הניסוי מתחיל בכך שהנבדק יושב אל מול המסך ובעזרת המקלדת והעכבר נכנס למרחב שבו נמצאות שתי הגבעות. הצפון מסומן לו בפינת הצג. אובייקט כלשהו יהבהב על צלע ההר הדרומי מדרום (למשל), והנבדק יחפש את אותו חפץ. לאחר מכן יילקח להאנגר שמדמה בדיוק את החלל שבו היה במחשב. הוא נכנס להאנגר מהצד השני שלו כלומר הוא רואה את שני הגבעות אבל שהצפון מימינו עכשיו ולא משמאלו. אז יתבקש הנבדק למצוא את החפץ שמונח באותו מקום כמו מקודם. הבוחנים יבדקו לאיזה נק' הולך הנבדק קודם כדי למצוא את החפץ. לאחר שיימצא את החפץ, בין אם בניסיון ראשון בין אם בנסיון שני, יצטרך להסביר במילים היכן הוא חשב שהחפץ והיכן החפץ באמת היה.הניסוי מבודד את התפיסה המרחבית האבסולוטית אל מול היחסית. כאשר הנבדקים יצטרכו לבטא כיצד ביצעו את המשימה ישתמשו בשתי סוגי התפיסות להסבר. האינטראקציה בשפה בין שתי התפיסות ייתנו ממצאים לגבי ההשפעה של תפיסת המרחב על השפה. התוצאות המשוערות הן שבני הכפר יימצאו את החפץ כבר בניסיון הראשון לעומת בני העיר, בעלי התפיסה היחסית, ימצאו אותו רק בניסיון השני. ניתן יהיה לראות זאת מתיאור המשימה כיצד השפה הנחתה אותם בחלל למצוא את החפץ.
3) בירן ופרידמן - “מפונולוגיה פראפאזית אל עבר מבנהו של לקסיקון הפלט הפונולוגי"
במאמר זה מציגות בירן ופרידמן מודל לשליפה הלקסיקאלית. המודל מורכב מחלקי עיבוד נפרדים בעלי תפקידים ספציפיים בתהליך של התגלגלות המילה המדוברת, משלב השליפה הקונספטואלית דרך הלקסיקון הסמנטי כשבדיוק אחריה הן ממקמות את שלב לקסיקון הפלט הפונולוגי. שלב זה מתאפיין בעיקר בלהלביש מידע פונולוגי על המידע הסמנטי צורני שהלקסיקון הפונולוגי קיבל. הן מציעות חלוקה לשני סוגי מידע פונלוגי שפנימי ללקסיקון זה: מידע מטרי ומידע סגמנטלי. כשמם כן הם, הסגמנטלי מכיל בתוכו מידע לגבי העיצורים השונים ודרכי הגייתם ואילו המידע המטרי מכיל את הסדר של ההברות השונות והטעם. ויחד הן יוצרות את הפלט של הלקסיקון הפונולוגי.
הן עורכות ניסוי בנפגעי אפאזיה (פגועי מוח) ומחפשות את הנקראים "אנומיים" בעלי בעיות בשליפה מלקסיקון כלשהו. הן בוחרות לניסוי רק את אלה שהראו קושי רב יותר בשליפה מהלקסיקון הפונולוגי. בניסוי התבקשו הנבדקים לשיים תמונות צבעונות של אובייקטים מסויימים (מעל 200 תמונות) כשמילות היעד הן בנות הברה 1 -2 -3.הנבדקים הראו בעיקר בעיה במידע המטרי הפונולוגי, כשהם מתקשים למקם את העיצורים בתבנית של המילה. כלומר, הם מצליחים לשלוף את העיצורים מהמידע הסגמנטלי אבל אינם יודעים כיצד לסדרם במילהsakin-kones naxash - shaxen. כמובן שבמקרים אחרים העלו הנבדקים מידע מלא של המילים ולעומת זאת לעיתים שתקו מחוסר יכולת לייצר את מילת היעד. לדעתי זהו מחקר מבורך שתרומתו לאוכלוסיות פגועות מח הוא עצום ותרומתו לניתוח התיאורטי של מבנה השפה אף הוא חשוב ביותר. אפשר לבוא בטענות על צמצום עניין המחקר, מכיוון שהזדמנות כמו זאת יכולה להניב תוצאות רחבות יותר מהלקסיקון הפונולוגי שנבדק. אותם מבעים ריקים שהנבדקים לא הצליחו לייצר היו צריכים להיבדק בחומרת יתר, אולי בעזרת MRI או נסיון לבחון את מילות היעד שגרמו לכשל.

phonology - on the absence of glottal stop in modern hebrew

On the absence of glottal stop in modern Hebrew
this paper is an analysis of modern Hebrew gutturals. I will compare between two style levels to find evidence for the gutturals.
Style levels::
a language speaker can have a few separate grammars in his language. Two separate grammars can be almost identical except for having a different behaviour for a specific set of phonological or a syntactic phenomena. Each grammar represent a style level, a slightly different grammar that is appropriate in a specific context. The common style level, which is being used in most contexts by the language speaker, is referred as the “colloquial speech”. Since it is the style level being used the most, it is the one most likely to have changes. The style levels that are used only in specific contexts are referred as the “careful speech”. The “careful speech”, since it is not commonly used, is trying to preserve its unique grammar.
One of Modern Hebrew's phonological phenomenon is the lack of phonetic evidence of the three gutturals. The gutturals are historically separate phonemes that lost their distinguishing features. Hebrew has two style levels, the “colloquial speech” and the “careful speech”. Modern Hebrew (M.H) speakers don't produce gutturals In colloquial speech. the gutturals, /ʡ/ , /ʢ/and /h/ are represented as separate phonemes in the Hebrew orthography and spelling tradition. A guttural in word-initial is rarely produced, in most cases it is at sentence-initial. a guttural in mid-word followed by a vowel is almost never produced, instead, the guttural is deleted and a sequence of vowels is formed. Gutturals in word final are never realized and just mark a final-vowel.
(1)
/ʢ/ - pharyngeal fricative
/ʢ/ has disappeared completely and produced in neither careful nor colloquial speech. /ʡ/and/ʢ/have merged into /ʡ/.when it is produced in careful speech, /ʢ/ is almost always realized as /ʡ/.
#__V_#
ʢa.mad > ʡa.mad > a.mad 'stand'ba.ʢat > ba.ʡat > ba.at 'kicked'ʃa.maʢ > ʃa.ma 'heard'
ʢa.kev > ʡa.kev > a.kev 'heel'ma.ʢa.rav > ma.ʡa.rav > ma.a.rav 'west'ma.tsaʢ > matsa 'menifest'
ʢa.da.jin > ʡa.da.jin > a.da.jin 'yet'ʃmu.ʢa > ʃmu.ʡa > ʃmu.a 'rumour'te.ʃaʢ > te.ʃa '9'
(2)
/h/ - glottal fricative
/h/ is rarely produced in a careful speech and almost never produced in colloquial speech.
#__V_#
ha.lax > a.lax 'went'ni.hel > ni.el 'managed'ka.rah > ka.ra 'happened'
ha.mon > a.mon 'a lot'ka.hal > ka.al 'audience'pa.rah > pa.ra 'cow'
hu > u 'he'pi.hek > pi.ek 'yawn'
(3)
/ʡ/ - glottal stop
/ʡ/ is rarely produced in a careful speech and almost never produced in colloquial speech.
#__V_#
ʡa.mar > a.mar 'said'ʃa.ʡal > ʃa.al 'asked'ki.seʡ > ki.se 'chair'
ʡa.gam > a.gam 'lake'mar.ʡa > ma.ra 'mirror'ba.raʡ > ba.ra 'created'
ʡa.val > a.val 'but'me.ʡa > me.a '100'
A critical question rises from this data, does /ʡ/ exists in M.H? Even if M.H speakers are aware of the /ʡ/ phoneme, is it a part of their everyday language? The main problem in this data is that although most speakers will argue that they do produce /ʡ/, they never produce it in colloquial speech. Speakers will repeat the word in careful speech and correct their /ʡ/ deletion, but will delete it again in their next colloquial sentence.
Underline Representation:
in his book1, Shmuel Bolozky analyse, among other Hebrew phenomena, the /ʡ/ behaviour. The question if the /ʡ/ exists in the underlying representation of the M.H speakers has a few solutions but no exact answer. “underlying gutturals are necessary for relating semantic information to patterns of phonological representation.” (p.57)1. The reason for including the gutturals in the analysis is that some phonological rules are influenced by them.
(4)
singular > plural (verb):
ʃoʡel+im > ʃoʡalim (ʃo.a.lim)koʃer > koʃrim
nihel+a > nihala (ni.a.la)kiʃer+a >kiʃra
boʢet+im > boʢatim (bo.a.tim)koʃer > koʃrim
The analysis shows a vowel lowering rule [+low] in a guttural environment. An e vowel is lowered to a when a guttural consonant is between two vowels. The basic motivation for this rule is to avoid a CC cluster, especially when it includes a guttural C. To explain such phenomena we would have to include the gutturals in our underlying representation analysis.
Bolozky points out in another example how gutturals affects vowels. If you want to connect between mizrax 'east' and maʢarav 'west' you would have to assume mi-zarax ' from(where the sun) shines' and mi-ʢarav 'from evening'. The /ʢ/ has lowered the morpheme's vowel to a. since we would like to assume a common origin to the two directions, a good solution to this would be the vowel lowering of gutturals.
Assuming underlying gutturals is problematic since speakers don't produce phonetical gutturals in “colloquial speech”. “one actually does not get such forms phonetically, since if /ʡ/ , /ʢ/and /h/ are (optionally) realized at all (which does not often happens in colloquial Hebrew) they are all realized as /ʡ/.” (p.62)1. The distinction between the three gutturals is lost, and when they are realized, it is usually as a /ʡ/.
Data:
I recorded and analysed spoken M.H from the radio. For “careful speech” I used the news broadcast, which uses a strict style level of M.H. For “colloquial speech” I used interviews, which uses an everyday style level of M.H. The data I show here is just samples of the whole interview/news broadcast, which I analyzed fully.
In this data I collected all noun, verb and adjective phrases that include one of the gutturals in an onset, mid-word or coda position. I ignored all /ha/ determiners and functional words which has /ʡ/ or /ʢ/ such as: ʢim 'with', ʢal 'on' and ʡet (direct object marker). /h/ in coda possition is a final-vowel marker and never realized, and so not analyzed as well. Both /ʢ/ and /ʡ/ are also found in coda position but has no difference from the /h/ coda, all these are final-vowel markers.
all data is presented in the appendices. The data was analysed by the program “praat”. When I analyse a /ʡ/ as not realized it means I did not find a complete stop and a plossive in the “praat”'s analysis. Instead of the /ʡ/, a vowel continues through that slot. A /ʢ/ not realized is when I did not find a typical fricative behaviour, that would look more like an /f/ or a /v/. instead, just like in the case of the /ʡ/, I find a vowel. /h/ would also look like a fricative, when not realized it is a continuing vowel.
Colloquial speech:
these interviews have been taken from the radio show “ hakol diburim” at “reʃet bet” radio station. The words counted in this table contain underlying gutturals, most of which are not realized as gutturals at all.
(5)
HD1HD2
words212291
Onset2964
mid-word5550
coda15
HD1 – interview with Avigail danieli, head of social services of the orthodox Jewish community in Jerusalem.
HD2 – interview with Oded menashe, a television host.
ʡʢ
HD1:
HD1.1 – anaxnu naase 'we will do'
HD1.2 – keesrim ovdim, ovdot beikar 'twenty worker (male), workers (female) mostly'
HD1.3 – letsaari 'unfortunately'
HD1.4 – maamasa meʡod kaʃa 'very hard burden'
HD1.5 – mea ʃearim 'hundred gates'
HD1.6 – ovdim beʃeket ubetsina 'work quietly and in modesty'
In HD1.1 a /ʡ/ is not realized in anaxnu, although it is the first onset in a sentence . /ʢ/ is not realized in naase. Neither a /ʡ/ nor a /ʢ/ are realized in HD1.3, 5 and 6. in HD1.2 /ʢ/ is not realized in any of the four word. Although She repeats herself with ovdot 'workers (female)',still no /ʢ/ is realized. The only realized /ʡ/ found on this interview is HD1.4. /ʢ/ in maamasa is not realized but the /ʡ/ in meʡod is realized. She is emphasizing the degree Phrase meod 'very' and actually produces a /ʡ/.
HD2:
HD2.1 – ʡahavnu veyadanu 'we loved and knew'
HD2.2 – haijim haavudim 'the lost islands'
HD2.3 – magia 'coming'
HD2.4 – mekomot kaele baarets 'places like these in the country(Israel)'
HD2.5 – prutot laatid 'coins for the future'
HD2.6 – rak aruts exad 'only one channel'
HD2.7 – sfinat haahava 'the love boat'
HD2.8 – ʃvil zahav 'a golden path'
In HD2.2-8 non of the gutturals are realized. The only /ʡ/ found on this interview is in HD2.1. A /ʡ/ is realized in ahavnu. /h/ is not realized in ahavnu 'we loved' and neither is the /ʢ/ in yadanu 'we knew'. he gets into a climax in his story at this point and so chooses to produce a /ʡ/ for emphasizing.
Careful speech:
these broadcasts have been taken from the daily news broadcasts at “reshet bet” radio station.
(6)
NEWSP1P2P3P4
Word245371239272
onset45292925
mid-word41744366
Coda4465
P1 – a news broadcast with malachi chizkiyah
P2 – a news broadcast with dan kaner
P3 – a news broadcast with malachi chizkiyah
P4 – a news broadcast with tsvi salton
News P1:
News P1.1 – ʡasara mafginim 'ten protesters'
News P1.2 – exad meem 'one of them'
News P1.3 – niftsa halajla kal adam 'a man was lightly injured'
News P1.4 – beejlu hitnaxlujot 'in which settlements'
News P1.5 – gormim falestinim omrim 'Palestinian agents say'
News P1.6 – hakpaa zmanit 'temporary freeze (stop)'
News P1.7 – hakpaa muxletet 'complete freeze (stop)'
News P1.8 – laiton El xajat 'to the El xayat newspaper'
News P1.9 – leyoʃev roʃ hareʃut abu mazen 'chairman Abu mazen'
News P1.10 – ʃekvar hexelu 'that already began'
in NewsP1.1 a /ʡ/ is realized instead of the /ʢ/ that is underlined in ʢasara 'ten'. it is the first onset in the first sentence of this broadcast. In contrary to NewsP1.2 which is also a beginning of a sentence and a /ʡ/ is underlined, but the /ʡ/ is not realized. Instead of the first syllable to be a CV – ʡe.xad 'one', the first syllable is a V - e.xad 'one'. Non of the gutturals in NewsP1.3-10 are realized.
News P2:
News P2.1 – al pi haatsaa 'by the proposal'
News P2.2 – ansu vehitalelu 'raped and abused'
News P2.3 – ʡejna mutelet besafek 'is not doubted'
News P2.4 – hadriʃa haamerikanit 'the American demand'
News P2.5 – hegiʃa axotam 'their sister applied'
News P2.6 – huʃʡa mitafkido 'was suspended from duty'
News P2.7 – medinot haolam 'countries of the world'
News P2.8 – neʢenʃu 'were punished'
News P2.9 – nexkeru veheeviru 'were interrogated and delivered'
News P2.10 – savlu mehitalelut 'suffered an abuse'
News P2.11 – ʃeba ezraxim 'in which citizens'
News P2.12 – tluna laum – 'a complaint to the U.N'
in NewsP2.2 two gutturals are realized , a /ʡ/ in ʡansu 'raped' and a /ʢ/ in itʢalelu 'abused'. The /h/ that is underlined in hitʢalelut is not realized. In NewsP2.3 a /ʡ/ is realized in ʡejna 'not'. In NewsP2.6 a /ʡ/ is realized, uʃʡa instead of the /ʢ/ that is underlined, uʃʢa, /h/ is not realized in the onset. In NewsP2.8 a /ʢ/ is realized in neʢenʃu 'were punished'. In NewsP2.10 a /ʢ/ is realized in itʢalelut 'an abuse', /h/ is not realized. In NewsP2.12 a /ʡ/ is realized in laʡum 'to the U.N'. there are no gutturals realized in NewsP2.1,4,5,7,9,11.
News P3
News P3.1 – emeʃ hora bejt miʃpat 'last night the court instructed'
News P3.2 – gorem amerikani baxir 'a major American agent'
News P3.3 – ivir (hivhir) emeʃ 'clarified last night'
NewsP3.1-3 are just samples of non gutturals, in this whole broadcast I did not find any gutturals. In NewsP3.3 the word are actucally connected and /e/ of emeʃ is the vowel after /r/ of ivir which becomes I.vi.re.meʃ.
News P4:
News P4.1 – bidrom mizrax asja 'in south east Asia'
News P4.2 – haarox 'the long'
News P4.3 – irgun amnesti omer 'amnesty organisation says'
News P4.4 – meanim 'torture'
News P4.5 – el erduan 'to (with) Erduan (turkey's P.M)'
News P4.6 – Ankara 'Ankara (Turkey's capital)
News P4.7 – erduan 'Erduan (turkey's P.M)'
in NewsP4.1, mizrax (ʡ)asja 'east Asia', it looks as if there is a stop since /x/ is right before where the /ʡ/ is underlined, but by looking closely we can see there is no complete stop and the /a/ vowel is not completely broken. In NewsP4.2 a /ʢ/ is realized, meʢanim 'torture'. In NewsP4.5 a // is realized in a beginning of a sentence. ʡel erduan hits.taref 'someone joined Erduan' , the /ʡ/ is realized in the functional word in this case because of its non-typical syntactic structure (object-verb-subject). The name of the P.M Erduan remains without a /ʡ/. non of the gutturals in NewsP4.2,3,6,7 are realized.
Optimality theory(OT):
one of the main characteristic of OT is the claims that two grammars can differ from one another just by the ranking of their constraint. OT uses sets of constraints (CON) to demonstrate a specific phenomena. The constraints are divided into markedness (MCON) and faithfulness (FCON). MCON produce an output different then the input, FCON produces an output that is as close as possible to the input. There is a similarity between the MCON and the FCON and to the two style levels. while the “colloquial speech” is not producing what that is underlined in that language, the “careful speech” will try to preserve what that is underlined. Since two grammars can differ in just the ranking of their CON, and two style levels are two grammars then two style levels can differ in only the ranking of their CON.
The similarity between the CON and the style levels is being analysed in Marc van Oostendorp article2. In his article he shows that in a colloquial style level the MCON will be ranked higher, and in a careful style level the FCON will be ranked higher. The hypothesis appears in the article as:
(1) “The more formal the style level the higher ranked the faithfulness constraints.” (P.209)
he analyses French, Dutch and Turkish style levels and present the different style levels and their CON ranking. It seems that the more strict the style level is the lower the MCON are ranked. If we try to observe the Hebrew style levels through this hypothesis we would find a similar pattern. assuming Bolozky's underlined gutturals, we should have MCON that delete them and FCON that surface them.
Constraint:
Surface C:
As a FCON we can use Surface C, a CON similar to ident which will try prevent the deletion of the gutturals. A C from the input must be produced in the output. In our case the C is a guttural.
*G or *ʢ:
As a MCON we can use *G (no gutturals) or one of its specific forms, *h or *ʢ. A guttural in the input will not be produced in the output.
We may take, for example, NewsP1.1 asara 'ten' which surfaced as ʡasara but was underlined as ʢasara, for tableau (7.1):
(7.1)
/ʢa.sa.ra/Surface C
ʢa.sa.ra*
ʡa.sa.ra*
a.sa.ra**
Tableau (7.1) shows the “careful speech” in which ʡasara is the chosen candidate, a *ʢ is blocking the FCON from surfacing the underlined /ʢ/. perhaps the MCON are restricted to a specific locations, such as *ʢ#_, a /ʢ/ is forbidden as an onset, since /ʢ/ is surfaced in other cases.
(7.2)
/ʢa.sa.ra/Surface C
ʢa.sa.ra*
ʡa.sa.ra*
a.sa.ra**
Tableau (7.2) shows the “colloquial speech” in which asara would be chosen. The FCON is ranked low, both gutturals are blocked and not produced. Both MCON are not necessarily ranked in that order, but they are ranked higher then the FCON.
(8)
(rak) /ʢa.ruts ʡe.xad/Surface C
ʢa.ruts ʡe.xad**
ʢa.ruts e.xad*
a.ruts ʡe.xad*
a.ruts e.xad**
Tableau (8.1) shows the “colloquial speech”, it was taken from HD2.6. FCON is blocked by both MCON, no gutturals produced. In a “careful speech” we might have found ʢaruts exad or aruts ʡexad, probably not ʢaruts ʡexad.
(9)
/huʃʢa/*hSurface C
uʃʢa**
huʃa**
uʃʡa*
uʃa**
huʃʢa**
Tableau (9) shows again how a /ʡ/ is chosen over a /ʢ/, although *h and *ʢ are blocking the FCON *ʡ is still ranked lower than the FCON. At least one of the candidates must be with a /ʡ/,A C is chosen although it is not even in the input. since all three gutturals lost their distinguishing features /ʡ/ is chosen. Perhaps the FCON is choosing out of the natural group of the gutturals, and so /ʡ/ is chosen as the only guttural not forbidden. This example was taken from NewsP2.6.
Hypothesis (1) predicts correctly the case of M.H. Theoretically, there could be a more strict style level in which the FCON is ranked higher than the rest of the MCON, in that case we would get an output which is identical to the input. In the case of tableau (9) huʃʢawould have been chosen in that style level. The “careful speech” used in the radio news broadcast is not strict enough and still many gutturals are not realized.
Since I found little evidence to the gutturals in either colloquial and careful speech I must ask if what I call a “careful speech” is really a style level that functions as a complete grammar in M.H. It seems as if both style levels produce a guttural in specific contexts. I think this pragmatic context is the simple request of “being clear”, delivering a massage in the brightest way. In that context there is a need of using a more strict style level. In both HD1 and HD2 we find gutturals realized, which means that in that specific context they wanted to make sure they are understood. The NewsP data shows a larger amount of gutturals realized but still most of the are not. Although the newsman is supposed to be clear at all time he still chooses the specific contexts to realize gutturals.
The “being clear” context has some kind of a connection with reading. When someone needs to read for an audience he will try to be more careful in his speech and therefore choose a more strict style level. Since the gutturals are represented in the orthography, while reading we are exposed to them much more then we are when speaking naturally. The newsman is reading out loud the news, he is more aware of the gutturals and therefore produces more. Perhaps the difference between the two style levels should not be observed in this manner but to observe when do speakers choose to use the different style levels. Observing specific contexts might show the usage of style levels.
While listening to the HD2 interview I noticed something, while the interviewer3 (int.) of Oded Menashe was asking him questions she used the same style level as he did. After the interview and a short commercial there was a little time buffer until the next show. In that spare time the int. decided to read a fax. She switched to her “careful speech”, producing four gutturals in a short fax. This incident shows that reading out loud makes a speaker restrict their speech.
Another incident was while listening to a recording of a philosophy seminar. the lecturer was reading to us out of Plato's republic, trying to be extra clear at 9 AM. He was not only realizing gutturals but emphasizing /ʢ/s. While he was lecturing in a regular talk he did not make a single guttural. Style levels seem depended on the “be clear” context, the more strict the style level the clearer it should be to the listener.
has the glottal stop really disappeared? In all that data I collected all I saw between two vowel, where a guttural was suppose to be, was another vowel continuing the vowel before and changed to the next vowel. Mostly a a vowel but also other vowels as well. In those cases there was no complete stop as it suppose to be if a glottal stop was produced. A long vowel is produced if the vowel are the same, ʃa.ʡal >ʃaal'asked'. When the two vowels are different a diphthong is produced. Although the diphthongs are not phonemes in M.H, they are still produced when two different vowel are brought together.
One phenomena concerning diphthongs is that a front high vowel /i/ followed by a different vowel is creating a palatal glide in between them. On the other side trapeze the back high rounded vowel /u/ is creating a bi-labial glide /w/. looking at the praat analysis showed me how similar those vowels are to their matching glide. Both glides are voiced and are the highest consonants in the sonority level, the closest to the vowels which are the highest. The difference between the highest and lowest in sonority level is by the level of obstacles in the way of the voice coming out through the vocal chords. The voice is air coming through the vocal chords. Each obstacle in his was produces a different sound. The vocal chords has to be vibrating in order for the air to become voice, otherwise it will be voiceless. Vowels are voiced which means while we produce a vowel the vocal chords vibrate. A glottal stop is produced by completely closing the vocal chords and then exploding the air pressured beneath it. after that air went through the vocal chords, if it is followed by a vowel, we will be able to produce an ʡa sound. That sound is repeated through all vowels, the sound of air streaming through the vibrating vocal chords. The glottal is located exactly above the vocal chords it is the closest place of articulation near it.
the connection between the gutturals and the a vowel, as pointed out by Bolozky, seems like it has something to do with its closeness to the vocal chords. If XiaX produces XijaX and XuaX produces XuwaX what would XaaX or XaoX produce? Could there be a glide that would match the a vowel? A glide like that would have to be a glottal glide since it is the deepest place of articulation. Such a phoneme is not included in the IPA table, the approximant glottal box is empty. But trying to produce it creates the same voice we make as a vowel. Spreading the vocal chords apart as far as possible, vibrating them and push the air out. That is the same sound one make when just singing a tune without words, just a long vowel changing with the tune. Perhaps that long vowel created instead of the deleted glottal stop is actually a glottal glide. If all three gutturals have collapsed into this one phoneme it would explain why they are all produced as the same. It would also explain why we could not spot it in the praat, it looks the same as a vowel since it is the sound of a vowel.
Conclusion:
a glottal stop appears in both colloquial and careful speech, at a very low rate which is depended on specific contexts. Since we underline the gutturals in M.H and cherish them with orthography I believe their extinction will be a lot slower but inevitable. Perhaps the glottal glide replacing the gutturals is another way of preserving the origin of M.H, it fills the guttural slot that was left behind, and allows it to recreate the original guttural when the context calls for a clearer style level. Such a solution might explain why M.H speakers refuse to believe at first that they do not produce gutturals, since they do produce a glottal glide which feels like using the glottal for producing a guttural.
1Shmuel bolozky, categorial limitations on rules in the phonology of modern Hebrew, university of Illinois at Urbana-champaign' Ph.D. 1972.
2 Style levels in conflict resolution ,Marc van Oostendorp. f. hinskens, r. van hout and l. wetzels, eds. Variation change and phonological theory, benjamins, amsterdam, 1998
3I couldn't find her name, but it is all recorded and analysed in HD2.

תרגיל בפרגמטיקה עם מירה אריאל

פרק 6 מציג את הנושאים הקאנוניים שנהוג ליחס לפראגמטיקה. הניתוח של אריאל בא לבדוק את הצורה שבה נתפסים האלמנטים הפראגמטיים.האלמנטים נתפסים או כקוד המוכתב על ידי הדקדוק או כהיסק שנובע מידע העולם שלנו ובעזרתו אנו מפרשים מידע נתון ללא שיאמר במפורש.
כינויים דאיקטיים:
כינויים אלה (כמו: הוא ,זה ,שם, they ,here ) מרפררים בשפה על אובייקטים ונקודות זמן ומקום בצורה עקיפה, ככלי שמטרתו הצבעה על האובייקט ללא שימוש בסימן המפורש של אותו אובייקט. המאמר מנתח את הכינויים כמקודדים בדקדוק כך שהמאזין כבר מכיר את הקידוד של משמעות הכינוי. משמעות הכינוי אינה מובנת רק בעזרת הקידוד אלא גם נזקקת להיסק מתוך סיטואציה מסויימת. בדוגמא ב(5a) ניתן לראות כי הנושא החסר של הפסוקית;"ש0 הושבחו בעזרת גנים אנושיים" אינו מובן מנושא המשפט הראשי ;"האם אוכלי עגבניות...?” אלא מוסק על ידי ידע העולם שלנו. דוגמא זו מראה כי לא די בקידוד הכינוי ושיש גם תהליך של היסק, יחד הם יוצרים את המשמעות השלמה. למרות שבדוגמא זו הנושא חסר עדיין יכול המאזין להשלים במקום הריק כינוי דאיקטי.
אינטונציה:
שינוי הטון בצירוף מסויים במשפט המוסיף לו רובד נוסף של משמעות. המאמר מנתח את האינטונציה תחת השאלה אם הוא מוסק או מקודד. תחילה נטען כי היא אוניברסלית בקידודה בדקדוק. שפות משתמשות באינטונציה ככלי פנימי להעברת משמעות נוספת. הקידוד אינו מספיק להעברת המשמעות השלמה כאשר אנו מגלים שאינטונציה אחת יכולה להכיל מספר משמעויות ולכן נזדקק להיסק להשלמת המשמעות. הדובר משנה את הטון בהתאם לקידוד שיאפשר את המשמעות הרצויה. המאזין לעומת זאת צריך לבחור מבין המשמעויות לפי היסק שיעשה. לעיתים נעשה שימוש ברב המשמעות שנוצרת מטון מסויים כדי לקבל יתרון בויכוחים..
א': אל תדבר אליי בטון הזה!
ג': איזה טון?
א': בטון הזה! (שיחת חולין)
מכיוון שניתן להסיק מספר משמעויות מנצלת א' את ה"טון" לבחירת המשמעות שעוזרת לה בויכוח למרות שיש אפשרות שג' כלל לא התכוון ב"טון" שלו למשמעות שא'מסיקה.
הביטויים "קצת" ו "some” מופיעים בתחביר בהקשרים שונים, אנסה למפות אותם כמקודדים או מוסקים. מבחינה סמנטית תפקידו של "קצת" לתאר non countable nouns. הוא לא מוגדר ככמות ספציפית אלא כמידה אבסטרקטית שמוגדרת בהתאם להקשר.
1)
א': אפשר קצת מים?
C: can I have some sugar? (asking from a neighbor).
כאשר א' חוזר מריצה ומבקש קצת מים מהשותף שלו הוא אינו מצפה לקבל "קצת" מים אלא כוס שלמה של מים או אפילו בקבוק שלם. צורת הבקשה של א' היא מנומסת,המאזין (השותף) יודע להסיק את הכמות הנחוצה לפי ההקשר. כאשר C מבקש סוכר מהשכנה היא מבינה שהוא אינו מבקש כפית סוכר אלא הוא צריך לפחות כוס (כמות שתספיק לו ליותר מכוס קפה אחת).
השימוש כאן ב"קצת" ו"some” הינו קונבנציה של נימוס, הדובר לא מתכוון לכמות כלשהי אלא לכמות שתספק את צרכיו ומצפה שהמאזין אכן יסיק את הכמות הרצויה. כפי שפירושו המילולי של "קצת" מצביע, הדובר לא רוצה את "כל" המים אלה רק חלק מהמים שברשות המאזין, כחלק קטן יחסית שאותו ימדוד המאזין לפי הכמות שיש לו מול מידת הצורך של הדובר במים.
למרות קידודו של "קצת" בדקדוק הוא עדיין משמש דוברים להבעת מסרים שונים אותם יש להסיק מידע העולם שלנו. לעיתים דוברים משתמשים בו גם להבעת מסרים אחרים מכימות.
2)
ד': “לא היה מזיק קצת צבע לחדר הזה"
G: “this room could use some cleaning”
בדוגמאות (2) אלה הדובר משתמש ב"קצת" כדי לרכך את ביקורתו. הדובר מתלונן במסווה של הצעה כי יש לצבוע את החדר או לנקות אותו (G). הוא משתמש ב"קצת" כדי ליצור את הרושם בפני המאזין שחוץ מעניין פעוט זה (כמו הצבע שבחדר) אין לו בעיה עקרונית עם החדר, אם ב(1) ההיסק הוא מכוון כדי שהמאזין יפעל לפי הקונטקסט ב(2)המאזין צריך להסיק שהחדר מוצא חן בעיני הדובר אבל שזוהי הצעה לשיפור. התלונה המוסווה תוסק כאימפליקטורה אבל לא תאמר במפורש.
לפעמים השימוש ב"קצת" הוא כהקצנה של המצב. הדובר ינסה לרמוז בעזרת ציניות למצב קיצוני.
3)
ב': “המוזיקה פה קצת רועשת". (בבר השכונתי)
T: “the music here is a little loud” (at the neighborhood pub).
כאשר ב' מתלונן על המוזיקה בבר השכונתי בעזרת "קצת" הוא מרמז למאזין כי המוזיקה מרעישה בדיוק בכמות שמספיקה לדובר כדי שתפריע לו.זוהי הקצנה של "קצת"ל"מאוד". התגובה תהיה מעבר למקום שקט יותר או יציאה בכלל מהמקום הרועש. למרות השימוש ב"קצת" שמתאר מידה קטנה, מדובר ב"קצת" מעבר לגבול שהדובר מסכים לסבול. דווקא במובן זה ישתמש T ב “a little” ולא ב"some” כדי להקצין את המוזיקה למאוד רועשת.
"ברוך השם" הינו ביטוי שמשמש למתן תשובה מעורפלת לשאלה "מה שלומך?”. ניתן לראות ביטוי זה כמאפיין את תשובתם של חלק גדול מהמגזר הדתי אך גם רבים מהמגזר המסורתי. הביטוי מקורו בתפילות שכך הן מתחילות ("ברוך אתה אדוניי...") והשתגרו בשפתנו עם הזמן. זוהי תופעה סוציובלשנית שבבסיסה נעוצה הכרזת האמונה באל, אמונה זו מחזקת את הדובר בכך שהוא מקבל בחיוב גם את המצבים הטובים וגם את הרעים. בכך אומנם הוא נותן תשובה מעורפלת אבל עם זאת טוען כי יכול להתמודד גם עם מצבים שאינם טובים.
א': “מה שלומך?”
ב': “ברוך השם".
כאשר ב' נותן תשובה זו הוא אינו משקר, יכול להיות שהמצב טוב והוא אינו מתלונן ויכול להיות שמצבו רע אבל הוא מתחזק באמונתו באל. השימוש בביטוי נותן לב' לשמור על פרטיותו ועדיין לא לשקר בקשר למצבו. המאזין מהצד השני מסיק הנחות אלה , כמובן תלוי בתפיסתו הדתית. אם המאזין (א') הינו דתי יבין את ההקשר ולא ימשיך בחקירה בקשר למצבו. אם א' חילוני, לא יבין את ההקשר וירגיש כי אינו מקבל תשובה רלוונטית לשאלתו.
A: “kif xalak?”
B: “il-xamdulilah”.
תשובות מתחמקות מסוג זה ניתן למצוא גם בערבית( ובשאר הניבים של המדינות המוסלמיות בגרסאותיו הפונטיות השונות). גם כאן התשובה של B אינה התשובה הרלוונטית לA ורק בגלל ההקשר הדתי הביטוי הופך לתשובה הולמת.
הביטוי גם משמש לברכה על כך שתוכנית מסויימת של הדובר אכן התרחשו, כמו ב: “ברוך השם, הצלחנו להגיע הביתה בשלום.”. הביטוי לרוב מורה על אירועים שהתרחשו בעבר ועל המצב הנוכחי (הווה) כשנשאלים מה המצב. לביטוי זה גם ביטוי תאום שמתייחס לאירועי העתיד - "בעזרת השם". ביטוי זה מקורו בביטוי מארמית "בסיעתא דשמיא" (בס"ד) 'בעזרת השמים'. הדובר מעביר מסר שהדבר אינו תלוי רק בו. כאשר מדובר בהבטחה או התחייבות מצידו, "בעזרת השם" מבטל את אחריות הדובר. האופי הדטרמניסטי של הדת משתלט כאן על חיי היומיום של המאמינים וכך רצונו המוזר של האל ודרכיו הנסתרות הופכות להיות מכשול בפני הדובר לקיים את הבטחתו. והרי אפשר לייחס כמעט כל ארוע כאילו היה רצון האל כך שאפשר להסיק מביטוי זה כי אף אבטחה אינה ודאית אם לוקחים בחשבון את רצונו של האל. לביטוי זה גם מקבילה בשפה הערבית –inshallah. הביטוי משמש גם כהתנערות מאחריות עקב דרכיו הנסתרות של האל. ניתן לייחס ל"בעזרת השם" שני מיקומים בעלי משמעויות שונות:
1) מ': “אני אסע לשם מחר בבוקר, בעזרת השם".
2) מ': “בעזרת השם, מחר בבוקר אני אסע לשם".
כאשר מ' אומרת את הביטוי בסוף המשפט היא אינה מתחייבת לגמרי לפעולה. מ' אכן תיסע לשם אם האל לא יציב בפניה מכשולים חדשים. המידע שבסוף המשפט(החשוב/חדש) הוא הדבר שיתפס אחרון אצל המאזין. חוסר ההתחייבות הוא מה שמ' מתחייבת אליו. לעומת (2) שם מ' משתמשת בביטוי בתחילת המשפט שניתן לפרש זאת כאם הכל יתנהל כפי שתכננתי אוכל לעמוד בהתחייבותי. שני המשפטים משתמשים באותו ביטוי ובאותה משמעות דטרמניסטית אבל מבחינת המיקום של הביטוי ניתן לראות כי ב(2) זהו רק מידע רקע שמתנצל מראש על אי אלו תקלות לעומת (1) שבספק אם הדבר אכן יתבצע.

פילוסופיה ותיאטרון - יסודות אפוליניים ודיוניסיים ב"אדיפוס"ס

ניטשה ב"הולדת הטרגדיה" מציג בפנינו שני יסודות של הנפש האנושית, הדיוניסי והאפולוני. האפולוני, היסוד השכלתני שממסגר את עולמנו בתדמיות והדיוניסי שמנסה לפרוץ את אותן הגדרות ומסגרות. הוא טוען כי היחס בין שני יסודות אלה הוא כיחס השכרות לחלום. לפי ניטשה, יוון העתיקה ידעה לשלב בין שני אלמנטים אלה בעזרת הטרגדיה.החגיגות למען דיוניסוס, שהתלוו לאלכוהול חופשי ומין מזדמן, הולידו את האומנות שמשלבת בינייהם-הטרגדיה. הטרגדיה מכילה בתוכה מחד סדר ורעיונות מוסריים שהם נחלתו של אפולון ומאידך שבירה של אותם עקרונות , הם נחלתו של דיוניסוס. “בשעת "שבירת הכלים" זו עצמה של עקרון ההתפרטות, או אז זוכה עינינו להציץ לתוך מהותו של הדיוניסי, אשר יותר מכל נתקרב אליו אם נדמהו אל השכרות"* ( עמ' 24). האינטרקציה בין שני יסודות אלה מהווים מתח ואינם מגושרים לא בנפש האדם ולא בטרגדיה. במהלך ההיסטוריה תרבויות שונות חוו מתח זה ורובם העדיף יסוד אחד על פני חברו. התרבות המערבית, השכלתנית, היא תוצר של תרבות אפולונית שהדחיקה את הדיוניסי שבה אל מרתפי הבושה והסתירה. ניטשה רואה בסוקראטס כאחראי לאותה נטישת של הדיוניסי בכך שעיצב את רעיונותיו ותלמידיו לפי מיטב המסורת האפולונית האופטימית. “איש התיאוריה" , כך מכנה ניטשה את התוצאה של רעיונות אלה, הוא אותו אדם המעמיד את הידיעה בכלל והידיעה העצמית בפרט על כס הקדושה. ”איש התיאוריה" מקבל על עצמו את חוק הסתירה ולכן לא יכול לחיות עם הסתירה שטבועה בו. פתרונו לאותה סתירה פנימית היא דחיית הדיוניסי ובתמורה מקבל תפיסת עולם הגיונית, נטולת סתירות וקונסיסטנטית שמאפשרת לו לקבוע חוקים לגבי העולם. וכשהיתקבלה תפיסת עולם זו היה ניתן לכונן מדע ונוצר הרושם שאם נחקור נדע ואם נדע יהיה יותר טוב, על הנחות אלה מתבסס סוקראטס כשהוא מטיף רעיונות אלה לממשיכיו – אנחנו..
ניתן למצוא רעיונות אלה במחזה של סופוקלס - “אדיפוס המלך". המחזה עצמו מספר על אדיפוס, שזה עתה פתר את חידת הספינקס והפך למלך תביי והקללה המוטלת על משפחתו (ועליו). כפי שמתגלה בהמשך המחזה, הוריו של אדיפוס (ליוס ויוקסטה) מגלים כי מוטלת עלייהם קללה וכי בנם יקום על אביו וישכב עם אימו. הם מחליטים להמית אותו ומפקידים אותו בידיו של רועה הצאן המלכותי. עקב רוך ליבו של רועה הצאן מוצא עצמו אדיפוס נמסר לממלכה השכנה והופך שם לבנם של המלך והמלכה. שמועה לגבי היותו מאומץ שולחת אותו לדלפי -מקדשו של אפולון, שם ינסה לדלות מידע מהאלים לגבי עברו או עתידו. הוא מגלה את הקללה המוטלת עליו ומתוך כוונות טהורות מתרחק לאלתר מהוריו פן יתרחש האסון המנובא. כאן מתחילה הנבואה להגשים את עצמה, אדיפוס פוגש במלך ליוס בצומת כלשהי מחוץ לתביי ורב איתו על זכות קדימה.הוא הורג את הזקן ופמלייתו כמנהג הארץ וממשיך בדרכו לכיוון תביי. החלק הראשון של הנבואה התגשם – אדיפוס רוצח את מולידו, בתביי הוא פוגש את הספינקס ,פותר את חידתו וזוכה במלכה יוקסטה לאישה. כאן מתחיל המחזה, יש מגיפה בעיר בגלל שלא נקמו את דמו של ליוס, המלך שנרצח.
יוקסטה מוצגת לנו כאישתו של אדיפוס, מסגרת שתישבר עם התגלות הקללה. תפקידן של הדמויות במחזה מקיים את המתח האפולוני דיוניסי בכך שדמות בעלת תפקיד מסויים כמו קריאון מתגלה כדודו של אדיפוס וכך גם אדיפוס עצמו ויוקסטה. האפולוני יוצר את האשליה שהדמויות מרכיבות משפחה לגיטימית ואילו הדיוניסי מרמז לאורך כל המחזה על חוסר הלגיטימיות של האשליה הזאת. האפולוני מציג מסגרת התייחסות חברתית בעוד שהדיוניסי מראה את תפריה הרופפים וטוען לארעיותה ואשליותה.
היותו של אדיפוס הרוצח שהוא עצמו מחפש מתגלה לו כבר בפגישתו עם טרזיאס, אבל אז הוא עוד מתכחש לרעיון זה ומבקש לדעת את האמת שמאחורי טענות אלה. “אתה אותו רוצח שחיפשת"** (עמ' 44). הוא ממשיך בחקירתו ובשיחתו עם יוקסטה מספר לה על הקללה שרובצת עליו אבל עדיין אינם בשלים לעשות קישור זה. מאוחר יותר מגיע שליח שמודיע על מותו של אביו (המאמץ) של אדיפוס, דבר נוסף המרמז על האמת. רק לאחר חקירת שני רועי הצאן מבין אדיפוס את אשר התרחש. מצד אחד אדיפוס בטוח עד לאותו רגע קריטי כי הוא אכן בנו של פוליבוס ,נולד בקורינתוס והקללה מרפררת אל פוליבוס ואישתו. הוא מצוי במסגרת מדוייקת שהוא משוכנע שהיא בגדר ידיעה ואם זאת למעשה אינו יודע דבר על עצמו. דמותו שלו מתנפצת אל מול עיניו, אם הרגיש כל אותו זמן כי רימה את הגורל עתה מגלה כי למעשה אינו יודע דבר אודותיו. אדיפוס מוצג בפנינו כדמות רציונאלית, שמחפשת את האמת ולא מסתפקת בנבואות אלא דורשת נתונים אמפיריים שיובילו למסקנות בחקירתו. היסוד האפולוני גורם לו לדבוק בחיפוש דוגמאטי בתוך המסגרת של חקירתו, כשרק שבירתה של אותה מסגרת והוספת עצמו למשוואה תתן לו את המסקנות המיוחלות. “אפולון ידידי, אפולון הוא שהמיט עליי את כל האסון... לו מתי אז, הזוועה לא היתה באה עליי ועל קרוביי.”** (עמ' 80).
ניטשה טוען להתפתחות היסטורית של דחיית הדיוניסי וקידוש האפולוני המתחילה בימי יוון דרך הנצרות ומגיעה עד לזמננו. הוא רואה את ואגנר כמחיה מחדש של הדיוניסי באופרות שלו, שם מבוטא המתח בינו לאפולוני ומשמש השראה לניטשה. ניטשה קורא לנו לתת מקום לדיוניסי בחיינו ולא להדחיקו כפי שכפתה עלינו הכנסיה. קריאה זו באה ליצור מקום מאוזן לדיוניסי בתפיסתנו ולא לדחות את האפולוני אלא לקיים את המתח בינייהם ושזוהי האמת של הסובייקט. הטרגדיה היוונית לעד תישאר יצירה המביעה מתח זה ותשמש בסיס להעלאתו מחדש של הדיוניסי לדורות הבאים. ניטשה קורא לנו לנטוש את דמותו של "איש התיאוריה" ולקבל את המתח בין שני היסודות כאפשרות לחיים הקרובים יותר לטבע, ולטבענו אנו. “בקסמו של הדיוניסי מתרחשת לא רק ברית בין אדם לאדם; גם הטבע שנוכר, העויין או המשועבד, חוגג שוב את חינגת התפיסותו עם בנו האובד, עם האדם." * (עמ' 25).

מסכת טבע האדם של דוד יום

היחס של סיבה ותולדה וההכרח הם בליבו של הקטע. כפי שיום כבר הניח בתחילת המהלך "כל המושגים מועתקים מרשמים"(עמ' 219). ע"פ הנחה זו שואל יום היכן נמצא אותו הכרח שאנו מתעקשים על הימצאותו בעת התרחשות של יחס הסיבתיות בין שני מושאים. לפי יום כאשר אנו צופים בשני מושאים (כדוגמת כדורי הביליארד) אנו מתנסים במושא א (כדור לבן) כשהוא בסמוך למושא ב (הכדור השחור) ואז אנו מתנסים בתנועתו של מושא ב בהתאמה לזווית שממנה נע מושא א. שקודם לו בזמן ובחלל. או בקיצור כדור א הוכה בכיוון כדור ב ופוגע בכדור ב נע בהתאמה.
.לאחר חזרה על הארוע מספר פעמים, כשיתרחש ארוע זה פעם נוספת יאמר הצופה כי יש הכרח שהארוע יחזור על תולדותיו הקודמות. בחינה של המושאים עצמם לא תמצא רושם להכרח ואף בארוע עצמו לא יימצא לו רושם.
 כל אלה וגם ההישנות עצמה אינם מייצרים רשמים חדשים מלבד רשמי המושאים ותנועתם, טיעון זה מראה שאין רושם להכרח. הישנות של אירועים אינה קובעת הכרח כי באירוע אכן מושא א גרם לתנועתו של מושא ב אבל אין זה טוען דבר לגבי ארוע עתידי דומה. ההכרח אינו במציאות, אם כך נחפשו ברוח.
יום טוען שההכרח אינו נמצא במציאות אלא הוא רושם של הרוח, רושם של החזרה. גם כאן לא נוצר מושג חדש והמושגים שעולים מהתצפית באירוע הם כתוצאה ממושאי האירוע ולא נוסף מושג חדש בהישנות האירוע. ברגע שיש לנו רושם מאותו ארוע חוזר אנו מצפים מתוך הרגל פסיכולוגי כי נוכל לקבוע ארוע זה ככלל. אותו הרגל הוא שיוצר את ההכרח ברוחנו וגורם לנו להסיק ממקרה פרטי על כלל.יום מכנה הרגל זה כהכרע, הרגל שכופה עצמו על הרוח ויוצר את ההאמנה בהכרח. ארועים דומים שבהם חוזר יחס זה יוצרים ברוח החזרה של רושם הציפיה, החזרה של רושם זה יוצר את ההכרחיות. לחיבור התמידי אין השפעה מצטברת לגבי העתיד, היא רק מחזקת את ההאמנה בהכרח.
דרך אחת בה מוכיח יום את טענתו זו היא שכאשר אנו צופים בארוע אין אירוע דומה לו שהתרחש בעבר הכרחי למציאותו של אירוע זה , למעשה יכל האירוע בעבר לא להתקיים כלל ועדיין היה מתקיים אותו אירוע בו אנו צופים. שני האירועים (זה שהתרחש בעבר וזה שאנו צופים) מופרדים בזמן ואינם משפיעים זה על זה. “דחיפות אלו אין להן השפעה זו על זו. הזמן והמקום מפרידים בינייהן לחלוטין, והאחת היתה יכולה להתרחש ולמסור תנועה בלי שתהא חברתה במציאות כלל"(עמ'220).
דרך נוספת בה מוכיח יום את טענתו היא בעזרת הדומי, אליו מייחס יום את החיבור התמידי בין המושאים. הדומי בין האירועים הוא שמעלה ברוחנו את מושא ב כאשר צופים אנו במושא א. “...משמצאנו דומי במספר מספיק של דוגמות הרינו מרגישים מיד הכרע של הרוח לעבור ממושא אחד לבן לוייתו"(עמ' 221).

מכאן מסיק יום כי אין ממש בהיסקים המשתמשים בארועים סיבתיים לקביעת תולדות באירועים דומים בעתיד.
ההכרח הינו מושג הכופה עצמו על רוחנו שעה שאנו קובעים תולדה מסויימת לארוע סיבתי. מכיוון שמושג זה אינו מתגלה בתצפית במושאים בנסיון, טוען יום, נמצא שהוא תוצר של הרוח. מקורו של ההכרח ברוח, שם הוא נוצר כתוצאה מציפיה והרגל. כאשר מקבלים רשמים של ארוע בעל אופי סיבתי נוצרים ברוחנו מושגייהם של שני המושאים המקיימים את היחס. “אותם המושאים עצמם מחוברים תמיד יחד: - מיד אנו משיגים קשר ביניהם" (עמ' 219). 

הישנות של אותו אירוע תחבר בין שני המושאים בגלל הדומי של הארועים. הדומי בין הישנויות האירועים יוצרת קשר בין שני המושאים שבארוע כך שבהופעת רושם של מושא א' יעלה ברוחנו מושגו של מושא ב' או שבהופעת הרושם של ב' נניח שמושא א' קדם לו. בגלל הישנותו של הארוע ובהתמדתו בסיפוק תולדות דומות בכל ארוע מצפה הרוח להתמדה באותו קשר. " ריבוי זה של דוגמות דומות – בו צפונה עצם המהות של הכוח או של קשר, והוא המקור שממנו נובע מושג זה" (עמ' 219).

קשר זה הוא ההכרח שגם בפעם הבאה שסיבת הארוע תופיעה , תופיעה גם תולדתה ולהיפך. בבסיסו של רעיון זה עומדת ההנחה לאחדותו של העולם ולמחזוריות הטבע. הנחה זו טוענת כי הטבע הוא אחדותי וארוע שצפינו בו בעבר יפיק (באותם תנאים) אותן תולדות בארוע בעתיד. הנחה מובלעת זו אינה מבוססת והיא עצמה משתמשת בסיבתיות בבסיסה. הציפיה להתרחשותה של תולדה מסויימת יוצרת ברוחנו רושם של החזרה,הוא יוצר מושג ומושג זה הוא ההכרח שכופה עצמו על רוחנו.
יום מציע שתי הגדרות לסיבתיות. את האחת הוא מכנה יחס פילוסופי ולשני יחס טבעי. היחס הפילוסופי הינו אותו יחס סיבתי אותו אנו פוגשים כיחס הסבתיות בין מושאים בעולם הניסיון.”מושא קודם וסמוך למושא אחר, כשכל המושאים הדומים להאחד נתונים ביחסים דומים של קדימה ושל סמיכות למושאים הדומים להאחר.” (עמ' 226). היחס הטבעי הוא היחס שחל בין רושם למושג ברוחנו. “סבה היא מושא קודם וסמוך למושא אחר, והמאוחד עמו איחוד כזה, שהמושג של האחד מניע את הרוח להעלות את המושג חי של האחר , והרושם של האחד – להעלות מושג חי יותר של האחר.” (עמ' 226). 

יום טוען כי אינו יכול לתפוס את היחס הפילוסופי אלא כתוצר לוואי של היחס הטבעי.ההכרח נמצא ברוח ושם נמצא הבסיס ליחס הפילוסופי, כאשר הרוח כופה עלינו להסיק כי סיבה מסויימת תוביל לתולדה מסויימת הכפיה נעשית עקב יחס טבעי של סבתיות ברוח. הסיבה (הרושם של המושא הנסיוני) מעלה את מושגה של התולדה וכך אנו מסיקים לגבי תולדות עתידיות ללא שהיה לנו רושם מהן. אם כך יש ביחס הפילוסופי בעיה עם ההנחה הבסיסית של יום כי כל מושג מועתק מרושם. אם לא היה לנו רושם של אותה תולדה עתידית כיצד נוכל להסתמך על הרגל וציפיה של הרוח לחזות אותה? “כשאני שם לב להשפעתו של חיבור תמידי זה , הריני תופס שיחס כזה אי אפשר לו בשום פנים להיות מושא של שכילה, ולא יוכל כלל לפעול על הרוח אלא באמצעות ההרגל, המניע את הדמיון לעבור מן המושג של מושא אחד אל המושג של בן-לויתו הרגיל, ומן הרושם של האחד אל מושג חי יותר של חברו.”(עמ' 227).

פרק ז' נפתח בהצגת שתי עמדות פילוסופיות ובהצגת השאלה לגבי המושגים המופשטים והכלליים. אותם מושגים הם תפיסה כללית של פרטים רבים, כדוגמת מושג האדם שבתוכו חבויים כלל בני האדם. הרציונליסטים, שמבחינתם יש מושג מופשט הכולל תכונות של פרטים דומים, כמו דקארט למשל, ואילו האימפריציסטים, הזרם אליו משתייך יום, טוענים כי המושג אינו ממצה את כלל הפרטים עליו המושג מצביע . יתרה מזאת , יום מציג בפנינו את רעיונו של ברקלי הטוען כי "[...] אינם אלא מושגים מיוחדים הנספחים אל שם מסוים המקנה להם הוראה מקפת יותר, והגורם להם לעלות לעת מצוא אישים אחרים דומים להם [...]" (עמ' 34).

 הוא מבקר את הרציונליסטים ומצדד בברקלי, ומטרת המהלך המובא בפרק זה היא להוכיח את צדקתו. בנוסף לרעיון זה, יום ינסה להוכיח כי אותם מושגים כלליים שעולים ברוחנו, אינם אלא מושגים שמקורם ברשמים ספציפיים, העולים ברוח מתוך הרגל. אותם מושגים מייצגים את שאר הפרטים הדומים להם, ומוגדרים תחת אותו שם (קטגוריה). המושג הכללי אינו סוג של אידאה, הכוללת את כל התכונות האפשריות של אותו מושג, אלא פרט מייצג ספציפי. יום ינסה להוכיח זאת בעזרת המונחים, שקבע בפרקים הקודמים, והם הרושם, המושג והיחסים.

יום טוען שלושה טיעונים על מנת להוכיח רעיון זה. ראשית, הוא מציג בפנינו את רעיון ההפרדה, ההבחנה וההבדלה, לפיו הבדל בין שני מושאים נובע משוני בתכונה מסוימת,או, במידה והם זהים, במספר סידורי. שני מושאים מובחנים הינם מושאים בעלי הבדל, וההפרדה היא תהליך ההבחנה ברוחנו לגבי רשמים (גם פשוטים), בזכות ההפרדה אנו יכולים להרכיב דברים שונים בדמיוננו. לפי יום כאשר אנו רואים ברוחנו קו, אותו קו הינו בעל איכות וכמות מסוימת, ויכול להיבדל מקו אחר, ועל כן הקו שבדמיוננו אינו קו מטאפיזי חסר מידות אלא העתק של קו ספציפי.
בטיעון השני חוזר יום לסברה שהעלה בתחילת הספר, לפיה כל מושג הוא העתק של רושם הקודם לו, ולפיכך המושגים הכלליים חייבים להיות מושתתים על רשמים שיש להם איכות וכמות . אם כל רושם הוא העתק של דבר ספציפי וכל מושג הוא חיקוי של רושם אזי כל מושג הוא העתק של דבר ספציפי .
הטיעון השלישי הוא הטיעון המסכם, ומסקנת המהלך בסופו. יום טוען, כי בטבע כל מושא הוא בעל איכות מסוימת. מושגים ברורים ומובחנים שניתן להעלות ברוח הם אפשריים ב"ממשות", ובמידה ולא ניתן ליצור מושג כלשהו, אזי אותו מושג לא יהיה אפשרי במציאות. מכך נובע, כי לא ניתן ליצור מושג חסר איכות מסוימת כלשהי. מכאן מסיק יום, כי המושגים הכוללים אינם קיימים, אלא הם מושגים פשוטים שהם העתקים של רשמים ספציפיים, שממלאים את תפקיד של כוללים. כלומר, ישנם מושגים כלליים,אך הם, בסופו של דבר, מושגים פשוטים הממלאים תפקיד.

בטיעון השלישי יום טוען טענה אודות מושאים בעולם האמיתי, ונראה כי זוהי סתירה. בתחילת הספר יום טוען, כי אין באפשרותנו לבדוק את מקור הרשמים, אך בטיעון זה מעלה טענה על מושאים ממשיים. טענה זו מעלה תמיהה, משום שיום מעלה אותה כעניין של מה בכך. יום מתייחס למושאים בטיעונו, אך טוען גם כי הכרתנו אינה יכולה אלא לתפוס רשמים בעלי איכות וכמות מסוימים, וכי כל מה שנקרא "מציאות" יהיה בעל תכונות אלה.

  'Twas the night before Christmas -  Clement Clarke Moore   'Twas the night before Christmas, when all through the house Not a crea...