1)בתחילת
הפרק הראשון דקארט יוצא לדרך עם מתודת
הטלת הספק שלו,
שבבסיסה
חקירה וביקורת כלפי היסודות של הוודאות
האנושית(המערבית).
עיקרון
הידע הראשון בו מטיל דקארט ספק היינו
החושים.
הוא
טוען שהכלי שנתן לו חלק גדול מידיעותיו
על העולם,
החושים,
תעתעו
בו לא מעט פעמים.
אין
לבטוח במה שמטעה אותנו.
מספיק
שהחושים הטעו אותנו פעם אחת כדי שנטיל
בהם ספק ונפקפק באמינותם "שהחושים
הללו מתעים...
לא
נבטח בטחון מוחלט במה שהתעה אותנו פעם"(ע"מ'
30).
2)בפסקה
השנייה דקארט טוען שלמרות חוסר אמינותם
של החושים אין להטיל בהם ספק שהחושים
תופסים אובייקטים.
הוא
נותן כדוגמה את העובדה שהוא "יושב
על יד התנור...
מחזיק
בנייר זה בידי"(ע"מ'
30)כלומר
הקיום המידי הנקלט על ידי החושים לא מוטל
בספק.
דקארט
מנמק זאת בכך שמשווה הטלת ספק כזאת למשוגעים
שמדמיינים ש"
הם
לבושים זהב וארגמן,
בשעה
שהם עירומים"(ע"מ'
30).
סוף
הפסקה הינו דוגמה מוקצנת לטיעון שבו התחיל
דקארט בפסקה שלפני..
"אני"
הפרק
השני מתחיל בסיכום המדיטציה הראשונה .
הכותרת
מרמזת לנו על הנושא העיקרי שיעלה בפרק זה
– רוח האדם והכרתה .
לאחר
שדקארט נשאר לבד בחדר ללא גוף ,
ללא
תבניות ,
ועם
הרבה זיכרונות שקריים הוא מרגיש כמו אדם
במים עמוקים שלא מוצא קרקע מוצקה להניח
את רגליו .
הוא
הרס את יסודותיו הרעועים ,
כמו
שהתכוון לעשות מלכתחילה ,
ועכשיו
הוא מתחיל בחיפושיו אחר היסודות הברורים
והמובחנים שיחליפו אותם .
הוא
מבקש רק נקודה אחת של יסוד ודאי ובלתי
מוטל בספק כפי שביקש ארכימדס נקודת מנוף
קבועה כדי להזיז את כדור הארץ ממסלולו .
דקארט
מרגיש שהדבר שהוא עושה הוא מהפכני ,
הוא
מרגיש כמו ארכימדס – מגלה מחדש את העולם
ויסודותיו ,
ומציג
בפנינו את תקוותיו הנעלות .
דקארט
מציג את הנחותיו למהלכו הבא – החיפוש אחר
היסוד הוודאי .
הבסיס
לאמת שבו לא יוכל להטיל ספק .
בכל
המדיטציה הראשונה הוא הוא אינו מטיל ספק
בעצמו כהיותו "אני"
עצמאי
חושב ומטיל ספק .
ה"אני"
לא
מופעל על ידי גורם חיצוני כמו אל או כוח
עליון אחר אלא מטיל ספק וחושב בכוחות עצמו
.
“ אפשר
שאני מוכשר ליצור אותן מעצמי(
ע"מ'
41-42 ). “ . כלומר
ה"אני"
יכול
להוות בסיס אמיתי ובלתי מעורער .
אמנם
הוא מכחיש את קיום גופו וחושיו אבל ה"אני"
שהגה
דברים אלה קיים במציאות ואינו תלוי בגופו
או בחושיו .
עצם
היותו חושב היא שמקנה לו את קיומו – היא
נקודת הארכימדס שחיפש ומשם יתחיל את תהליך
הבניה מחדש של חורבות האמת של דקארט .
הצעד
הראשון בתהליך הבניה היא מציאת ה"אני"
כאמיתי
וודאי .
לאחר
מציאת ה"אני"
, אנו
שוב עדים להתקף הפרנויה הקרטזיאני (השגור
בספרנו)
, מפני
הרמאי המתעה .
אבל
מה עם אלוהים\השד?
אם
האל מתעה אותי אז הוא מטעה מישהו .
ואם
הוא מטעה מישהו אז המישהו הזה קיים והוא
"אני"
. ה"אני"
מנצח
,
דקארט
לוקח את האופציה ביותר – שיש שד מתעתע ,
ולמרות
זאת האני אינו מוטל בספק .
אבל
בהחלט יעמוד לחקירה דקדקנית בהמשך .
אני
הולך ,
אני
קיים ,,
כואב
לי ,
אני
קיים ,,
אני
חושב ,
אני
קיים ,,
הנם
זהים לוגית ,
טענות
אימפליקציה של דבר הגורר דבר אחר .
אני
הולך ,
כואב
לי ,
אני
חושב – מישהו מבצע פעולה כלומר יש מישהו
שמבצע פעולה – ה"אני"
הזה
קיים .
הולך
וכואב הנם ביחס למציאות חושית .
הולכים
ממקום למקום ומישהו או משהו חיצוני הכאיבו
לי ,
והרי
מציאות זו מוטלת בספק והמחשבה הינה פעולה
פנימית שאינה תלויה במציאות זו אלא מבקרת
אותה .
כל
מי שחושב קיים הינה טענה שמתייחסת שוב
לפרטים במציאות החושית ואינה נכונה .
כל
אחד יכול לחשוב לעצמו את הcogito
אבל
אינו יכול ליחס קיום ל"אני"ים
שסביבו בגלל שאפשר להטיל ספק בקיומם .
האל
המתעתע...
הפרויקט
הקארטזיאני משנה כיוון.
עד
טיעון המדעים דקארט מטיל ספק בפן
האפיסטמולוגי של המציאות.
הוא
מטיל ספק באמינות ידיעותיו שרכש בעזרת
חושיו וטוען שהקריטריון להבחנה בין חלום
לערות אינו בנמצא.
הטלת
הספק היא ברמה האפיסטמולוגית ואילו בעמ'
36 דקארט
בוחן גם את המציאות האונטולוגית.
בפסקה
האחרונה בעמ'
35 מתייחס
דקארט למושאים הפשוטים של הטבע הגופני
ולתפיסתנו אותם.
בעמוד
הבא בעמוד הבא בוחן את הפן האונטולוגי
שלהם.
אותם
פרטים שהוא ייחס ,
בפסקה
הקודמת (35)
,לטבע
הגופני ולמתמטיקה ולגאומטריה (גוף
מתפשט ,
תבנית
,
גודל
,
מקום)
עכשיו
הוא בוחן את קיומם .
השאלה
עם קיומם של מושאים אלה נותנים לדקארט
פתח להכניס את אלוה לפרויקט .
דקארט
טוען שהחשבון והגאומטריה מכילים דבר ודאי
ובלתי מוטל בספק בגלל אי תלותם בטבע
(מציאות
אונטולוגית)
, אך
גם אותם יצטרך לבדוק ביסודיות לפני שיקבל
אותם לממצאי מחקרו הוודאיים.
החשבון
והגאו'
עוברים
את מבחן הערות והחלום,
תוצאת
חיבור או מספר צלעות של מצולע נמצאים
נכונים בשני צידי המבחן ,
ובכך
מוכיחים את אמתותם .
“ודומני
,
אין
מקום לחשוש שיש באמתות גלויות כל כך משום
שקרות או אי ודאות (עמ'
36)”.
בפסקה
הבאה דקארט מספר לנו על דעות שהוא מחזיק
לגבי האל.
יש
אלוהים ,
הוא
כל-יכול
וברא אותנו כפי שאנו – מצהיר דה קארט ,
אך
האם האל הזה מתעתע בי?
הרי
יש לו את הכח לתעתע בכל אדם שהוא בכל זמן
ולגרום לו להאמין שאכן יש שמיים וארץ ,
גודל
ומספר.
האם
אותם דברים שהם כל כך בסיסיים במציאות אף
הם אשליה .
מי
מבטיח לי שכל מה שנתפס אצלי בחושים אלה
הם רק ההרגשות של הדברים ולאמתו של דבר
אין להם קיום?
על
שאלות אלה מנסה דארט לענות בפסקאות הבאות
.
האלוה
של דקארט הוא טוב במהותו.
הטעיה
אינה נחשבת לטובה אצל דקארט ועל כן אין
מצב עניינים בו האל מטעה אותי בכל רגע
ורגע .
אם
נניח שהאל מתעה אותנו נשלול מהאל את טובו
ובכך יחדל להיות אל (כיוון
שבהגדרתו הוא טוב מוחלט)
. לכן
לא ייתכן שהאל נותן לאדם לטעות תמיד .
דה
קארט מסיק מכך שהמתמטיקה והגאומטריה אכן
ודאיים והאל לא מתערב במושאים וודאיים
אלה .
אך
מניין לנו שהאל אכן קיים ?
כיצד
יכול דקארט לבסס טיעון זה על מושג שנוי
במחלוקת כמו אלוה ?
כאן
דקארט מאוד נזהר ,
הוא
מכניס את אלוהים בדלת האחורית בשקט ואת
אי קיומו הוא מציג כדעה של אנשים אחרים .
אותם
אנשים שמכחישים את מציאותו של אלוה "אדיר
כל כך (35)”
מציגים
את הגישה האתאיסטית שאלוה זה אינו אלא
אגדה .
ניתן
לראות בהצגה כזאת של הגישה האתאיסטית את
זהירותו של דקארט מעינה הפקוחה של הכנסייה
.
אותם
אנשים "יבכרו
(35)”
להכחיש
את קיום האל ,
כלומר
זוהי גישה שמי שיחזיק בה יהיה הראשון
להחזיר בה (מלשון
בכור – ראשון – חלוצי).
כלומר
דקארט מדגיש שזוהי לא גישה שקיימת אלא
גישה שעלולה לעלות בעתיד .
כמובן
שהוא גם מאדיר את האל "אדיר
כל כך (35)”
באותה
נשימה והכל לתפארת הצלוב הקדוש .
דקארט
לוקח אותנו לטעום מהאתאיזם .
טעמו
של האתאיזם מתוק אך מבלבל מבחינת דה קארט
.
ללא
אל ניתן להטיל ספק בכל "אין
אף אחת שלא אוכל עתה להטיל בה ספק (36)”
אבל
אם אני רוצה לראות באותם מדעים (מתמטיקה
וגאומטריה)
משהו
"קבוע
ובטוח (36)”
עליי
שלא להאמין לגישת המכחישים .
בכך
מעדיף דקארט את הקרקע המוצקה של המדעים
עם רוח אלוהים מרחפת מעלייה מאשר לרחף
בעצמו מעל תהום חוסר הודאות .
הוצאת
האל מהמשחק (הכחשה)
נותנת
לנו עולם מעורער ועוד פחות ודאי משהיה
לפני ודקארט צריך את האל בשביל המשך המהלך
ולמען בסיס מוצק כמו החשבון והגאומטריה
.
מה
ההבדל בין חלום ומציאות?
זו
השאלה שמציג לנו דקארט בטיעון החלום.
המציאות
נתפסת על ידי החושים (
אני
רואה,
אני
טועם)
אבל
גם בחלום אני משתמש באותם חושים כביכול
ונוצרת מעין מציאות חלופית שכל השוני
בינה לבין המציאות היא שהחלום הוא זמני...
גם
המציאות .”
אין
שום סימנים מובהקים...
להבדיל
במפורש בין מצב הערות לבין מצב השינה עמ'
31 למטה"
. טיעון
זה מהווה מעין המשך להטלת הספק בחושים,
הוא
מטיל ספק במציאות הפיזית-המיידית
ומעמיד אותה מול החלום .
מה
ההבדל בין ערות לשינה?
דקארט
מעלה את הרעיון של שליטה גופנית כאמצעי
להבדלה בין הערות לשינה.
הוא
טוען כי כשהוא ער הוא מניע את ידו מתוך
כוונת תחילה אבל נזכר שגם כשחלם היו אשליות
מהסוג הזה כלומרגם בחלום הוא יכל מתוך
מחשבה וכוונה להזיז את היד.
דקארט
משתומם לגלות שאין לו ממש מושג אם הוא
חולם או ער.
יש
אגדה על לאו צה (חכם
סיני)
שחולם
שהוא פרפר ועף בשדות ושותה צוף מהפרחים
ואז הוא מתעורר וכעת אינו יודע אם הוא לאו
צה שחלם שהוא פרפר או פרפר שחולם שהוא לאו
צה.
מצב
של חוסר ידיעה כזה עלול להוביל אותנו
למצבם של "המטורפים
עמ'
30 “ מהפסקה
הקודמת.
האנשים
המטורפים גם הם כמו דקארט אינם מבדילים
בין המציאות לחלום,
אבל
הם חולמים במציאות שיש להם בגדי זהב
וארגמן.
המשוגעים
מביאים את בדיונותיהם אל המציאות ועל כן
הם נבדלים מהאנשים ה"נורמליים"
שמשאירים
את הארגמן והזהב לאישון לילה.
ניתן
לראות את הרעיון בטיעון החלום כמעין
מציאות מטריקסית (הסרט)
כאשר
יש אפשרות שהמציאות אותה אנו חווים אינה
אלא פרי דמיון וקיימת מציאות חלופית שגם
בה לא נוכל להבדיל האם זוהי המציאות האמתית
או עוד חלום.
הטלת
הספק היא בעצם חלק מהתהליך של היציאה
מהמטריקס (מטריצה-תבנית)
כלומר
השלכת היסודות הרעועים והתבניתיים ומציאת
הבסיס הברור והמובחן.
המטריקס
מהווה את העולם של האדם שאינו מטיל ספק
בדברים שמובנים לו מאליו.
כאשר
אנו מטילים ספק אנו בוחנים את העולם מחדש
ובכך משנים אותו.
אין
שום הבדל בין המטריקס למציאות(בסרט
– בלי אפקטים מיוחדים)
, החושים
פועלים באותה דרך בשניהם אבל מחוץ למטריקס
הדברים ברורים ומובחנים.
דקארט
הופך את המציאות המיידית ואת החושים לעוד
תפוח רקוב בשק שלנו.
הפרוייקט
של דקארט מתקדם בצעדים קטנים אך מדויקים.
הוא
מטיל ספק בחושים ואז בודק גם את השטחים
האפורים ומטיל ספק בתפיסת החושים את
המציאות החושית .
טיעון
החלום מחזק את הטלת הספק בחושים והפיכתם
ללא אמינים.
סירנות
וסטירים...
לאחר
טיעון החלום דקארט נותר משתומם האם הוא
אכן ער או שמא כל זה חלום.
הוא
קורא לנו לשער שאנו ישנים ושכל הדברים
שאנחנו רואים אינם אלה הזיות.
גם
אם הידיים שלנו לא אמיתיות והדברים שאנו
רואים אינם אלא חיזיון עדיין הדמיונות
שלנו הם תוצר של גופים שכבר ראינו.
גם
אם כרגע אלו לא הידיים שלי
עדיין
הן משקפות את הידיים האמתיות שלי "אי
אפשר ליצור אותם אלא כדמותם של משהו ממשי
ואמיתי עמ'
32” לאחר
מכן הוא נותן לנו דוגמא של ציירים או אמנים
בכלל.
הוא
טוען שאינם יכולים לחדש דבר כי כל לא משנה
באיזו תחבולה ישתמשו תמיד ימשיכו ליצור
דברים שהם ואנחנו ראו במציאות.
הדרקון
והפגסוס הם דברים דמיוניים אבל הם בסך
הכל לטאה מוגדלת וסוס עם כנפיים לא יותר
מזה.
הם
מורכבים מפרטים שקיימים במציאות.
דקארט
פותר בכך את הפרדוקס שיוצר טיעון החלום
.
גם
אם זה חלום עדיין הדברים שאנחנו רואים
קיימים באיזושהי מציאות.
האמנם?
כי
אם דקארט משתמש בתרגיל מסוג זה עליו לקחת
בחשבון שבמציאות הזאת אנו חשנו את אותם
דברים בעזרת החושים כלומר הספק עדיין
מרחף מעל החושים.
משם
דקארט ממשיך אל הצבעים וטוען שגם אם האמנים
יצליחו וייצרו דבר שאינו נכלל עם הפרטים
המצויים בתודעתנו ויהיה מיוחד כמה שיהיה
עדיין יהיו מחויבים להשתמש בצבעים ובגווני
צבעים המוכרים לנו.
“הרי
לפחות הצבעים שהם משתמשים בהם ,
צריכים
להיות אמתיים.
עמ'
33” . אבל
עדיין אותם צבעים נרכשו על ידי הראיה ולכן
גם הם עומדים למבחן הספק.
הצבעים
הם ששורדים את טיעון החלום .
מכך
מסיק דקארט שגם הידיים ושאר הדברים עשויים
מהצבעים האמתיים האלה.
“דברים
שמתוך צירופם,
כמו
גם מתוך צירופם של צבעים אמתיים אחדים
עמ'
33” . אותם
דברים שייכים ,
מה
שדקארט מכנה,
“הטבע
הגופני בדרך כלל ,
והתפשטותו;
עמ'
33” הטבע
הפיזי וההתפשטות.
כלומר
גשמיים בעלי נפח ותופסים מקום בחלל .
הוא
מכנה את הדברים המתפשטים כבעלי כמות ,
גודל
,
מספר
וכנמדדים בזמן להתמדתם.
בפסקה
הבאה דה קארט מתייחס למדעים.
הוא
מפריד בין המדעים הפשוטים (
החשבון
והגאומטריה )
, שמשתמשים
במושגים פשוטים וכלליים ולא מתייחסים
לקיום הדברים האלה בטבע ,
לבין
המדעים המורכבים שתלויות בתוצאות מהטבע
(כמו
הפיזיקה והרפואה).
המדעים
הפשוטים הם ודאיים ולא ניתן להטיל בהם
ספק ,
ואילו
שאר המדעים הם "מסופקים...
ומחוסרי
וודאות עמ 34”.
גם
מתוך חלום וגם במציאות 7X3
יהיו
21
ולא
תפגוש משולש עם סכום זויות של 256
. דקארט
גורס שאפשר לבטוח באריתמטיקה ובגאומטריה
ושהן כלים אמינים.
אתה צודק לגבי ה"פרנויה" של דקארט, והיא באה לידי ביטוי יותר מכל דבר אחר בבריחה בסופו של דבר אל האל כדי שיציל אותו מהסולפסיזם שאליו הוא הגיע
השבמחק