האוניברסיטה הנה מוסד להשכלה גבוהה ולמחקר ותפקידה לשמר ,לחדש ולתת גישה לידע שנחקר בין כתליה ולידע שעליו מתבסס ידע זה. האוניברסיטה אינה נחלת המערב וניתן למצוא אותה גם במדינות ש"חופש" אינו הפן הדומיננטי שלהן. לימודים באוניברסיטה בצד אחד של העולם מקנה ידע להמשך לימודים בצידו השני של העולם, פרט למגבלות השפה וכמה שיעורי השלמה בסיסיים, כמובן. יש, אם כן, הסכמה מסוימת בעולם לגבי אותו תפקיד של ארגון הידע בידי מוסדות אלה. מוסדות אלה מארגנים ידע בתחומים שונים ומנסים לייצג את מכלול הידע האנושי. בתור מארגני ידע כל מוסד מתהדר בספריות ובמומחים בכל אחד מהתחומים השונים שנלמדים בו. ביסודו של כל מוסד קיימת השאיפה לחופש אקדמי, כלומר שהמוסד יהיה מושפע מכמה שפחות גופים ושמחקריו יהיו עצמאיים ככל האפשר, החופש הוא שמאפשר לשמר את הידע בתחומים השונים. ידע בתחום מסוים יהיה מקורותיו ההיסטוריים של אותו תחום ומגוון התיאוריות מהאוניברסיטאות השונות. הידע שנאגר צריך להיות נגיש כדי שיוכל להגיע גם לציבור, ולא רק לצורכי מחקר. המטרה היא להציג לציבור את התיאוריות שמשקפות את המציאות בצורה הטובה ביותר תוך כדי חיפוש מתמיד של תיאוריה טובה יותר. אין לידע השפעה ישירה על המדינה ועל חוקיה אלא רק לאחר שהידע התקבל על ידי הציבור, כלומר ידע שהופך לפופולרי בקרב הציבור יכול לשנות את יחס המדינה לנושא מסוים, כמו איכות הסביבה, למשל, שהייתה לנושא מחקר אקדמי בלבד עד שהפכה לאיום של ממש ומתוך כך הציבור העלה את הנושא לסדר היום ודרש להכניסו לחוק..
מוסדות להשכלה גבוהה הנם גופים שמהווים מרכזים למפגש עבור מורים ומלומדים, מפגשים אלה נועדו להקנות ידע לחברים החדשים במוסד. לכל מוסד יש מומחה בכיר בכל אחד מהתחומים הנלמדים, אותו מומחה, הפרופסור, מעביר את הידע אותו צבר מניסיונו במוסד. בעזרת השיעורים והמחקרים מועבר הידע של המוסד לתלמידיו החדשים.התלמידים באים כדי לרכוש את הידע, בתור מקצוע, וכדי להשתמש בו מחוץ לאקדמיה. לרוב התחומים יש תפקידים מקבילים מחוץ לאקדמיה שתואמים את הכישורים שנרכשו בתחום מסוים, למשל לדוקטור לרפואה יש תפקיד מקביל מחוץ לאקדמיה – הרופא. חלק מהסטודנטים לא יוצאים אל מחוץ לאקדמיה וממשיכים לרכוש עוד ידע, אלה מהווים חלק ממעגל שימור הידע של האוניברסיטה. הפעילות העיקרית של מעגל שימור הידע הוא חקר הידע עצמו, כדי להיות מומחה בידע מסוים על הסטודנט לחשוף את ההנחות שעומדות בבסיסו של ידע זה ואף לבקר אותן אם יש צורך בכך. בתום התהליך, יהפוך הסטודנט למומחה שמעביר בעצמו את הידע שרכש לסטודנטים החדשים.
לא כל מוסד להשכלה גבוהה הוא אוניברסיטה. ישנם מוסדות שתפקידם ארגון ולימוד של ידע אבל המדינה אינה מכירה בהם כאוניברסיטאות, כמו מכללות או בתי ספר שונים לאומנויות. ההבדל בין מוסדות אלה לאוניברסיטה, מלבד מגוון התחומים המצומצם שנלמדים ועקב כך מספר תלמידים קטן יותר לכל מוסד, הוא שהאוניברסיטה מוסמכת להעניק תארי דוקטור והאחרים לא. כל מוסד מכשיר את מלומדיו למומחיות מסוימת, אבל המדינה בוחרת לאילו מוסדות תהיה סמכות זו ולאילו לא, במקרה של ישראל לשבעה מוסדות כאלה יש את הסמכות להעניק תואר דוקטור. תואר הדוקטור ניתן למומחה שעבודתו חידשה משהו בידע האקדמי, זהו השלב הלפני אחרון במעגל שימור הידע,כעת לאחר שקיבל את התואר הנכסף יחליט האם ישתמש במומחיותו מחוץ לאקדמיה או שימשיך לפעול במסגרת האקדמית. אם ימשיך באקדמיה יעסוק בהכשרת מומחים חדשים תוך כדי המשך המחקר ויטפס לתואר הפרופסור,כך ישלים את מעגל שימור הידע.
התנאי התבוני של האוניברסיטה
האוניברסיטה עומדת בין תפקידה כמוסד להשכלה לבין הסמכות שניתנה לה על ידי המדינה. הסמכות שמעניקה המדינה מחייבת את האוניברסיטה כלפי המדינה ובכך מפחיתה את מידת העצמאות והחופש שלה. לכל תרבות יש נורמות וערכים מסוימים שהתקבעו, בדרך כלל על ידי הדת השלטת אך גם תרבות עממית מקומית יכולה להשפיע על נורמות אלה. הנורמות ניתנות על ידי גורם חיצוני, האל או האבות המייסדים המיתולוגיים של אותה תרבות. המדינה מוקמת כשאותה תרבות עומדת ביסודה ולוקחת על עצמה לשמר את אותן נורמות בעזרת החוק, או ליתר דיוק אי חוקיותו של הטאבו, נורמה של איסור. האוניברסיטה כפופה למדינה בכך שהיא מחויבת לאותם איסורים. אין הכוונה שהמדינה מכתיבה את עיסוקי הפקולטות השונות, אלא שבפקולטה לרפואה, למשל, לא תילמד פרוצדורת המתת החסד, לפחות לא באופן יסודי וכמובן שלא בתור התמחות,במדינה שבה המתת החסד אינה חוקית. סוגיות כאלה הופכות מעניינה של הפקולטה בה הן אמורות להיחקר לנושא לדיון ובכך הופכות לעניינה של הפקולטה הפילוסופית.כלומר, כפי שנושא המתת החסד נלמד במסגרת ה"אתיקה הרפואית" ולא כנושא עצמאי, כך נושאים שמתנגשים עם ערכי התרבות והחוק של המדינה מועברים לטיפולה של הפקולטה התחתונה. העברת הנושא לפקולטה הפילוסופית היא שמעניקה את היסוד החופשי של האקדמיה כיוון שניתן להמשיך בדיון למרות הבעייתיות שבלימוד הנושא.
הפילוסופיה, אם כן, אינה סל המחזור של הנושאים שפקולטות אחרות זנחו עקב אי חוקיותם אלא היא זאת שמאפשרת את הדיון החופשי בנושא. הפילוסופיה לוקחת חלק במעגל שימור הידע בכך שהיא משמרת נושא מסוים ותשיב אותו לפקולטה אליו היא שייכת כאשר אלה יהיו מוכנים להתמודד עמה. הפקולטה הפילוסופית כבולה לחוקי המדינה אבל מתוקף תפקידה, לבחון ולבקר את הפקולטות האחרות, היא מוצאת שלעתים חוקי המדינה הם שיוצרים את הבעיה. הדיון בנושא במסגרת הפקולטה הפילוסופית יהפוך אותו מנושא שאסור לדון בו לנושא שנוי במחלוקת, אך רק ככזה ניתן לדון בו. חקירת הנושא השנוי במחלוקת מעלה את השאלה מדוע הפך הנושא לאיסור מלכתחילה ובכך מעמיד את החוק ואת הטאבו ממנו הוא שואב את חוקיותו כחלק ממושאי החקירה של הנושא. הפקולטה הפילוסופית, אם כך, מבקרת בעקיפין גם את חוקי המדינה שמגבילים את הפקולטות השונות.
'ריב הפקולטות' לקאנט1 דן ביחס זה שבין הפקולטות. קאנט מדגיש כבר בתחילת הספר ש:”ריב זה לעולם לא יוכל לפגוע בכבודו של השלטון, מכיוון שהוא אינו ריב של הפקולטות עם השלטון, אלא ריב של הפקולטות זו עם זו, כך שהשלטון יכול להביט מהצד ללא חשש".(עמ' 35)1. ניתן להבין מדוע קאנט חש צורך להרגיע את קוראיו לגבי הפגיעה בכבוד השלטון לאור המכתב המאיים ממלך פרוסיה שמצורף בתחילת הספר. המכתב מביע חוסר שביעות רצון מדיונו של קאנט בכתבי הקודש וביקורתו עליהם,בתשובתו למלך הוא מתחייב שלא להעלות דברים כדוגמת אלה בעתיד, ולכן ספר זה מורכב משלושה כתבים ישנים שחוברו לספר אחד. ה"ריב" או הקונפליקט מייצג את התבונה והפילוסופיה לעומת הפקולטות שמייצגות את המוסד והחלוקה הממסדית. הניסיון של הפקולטות למסד את התבונה מצד אחד ומצד שני ניסיונה של הפילוסופיה להתנגד לחוק שאיננו נובע מהתבונה האנושית ולדרוש שהחוק אליה היא תהיה כפופה יהיה כזה, הם תמציתו של אותו ריב. מדעי הרוח (the humanities), אשר באים לחקור את האנושי מבקשים לשים את האדם במרכז ואת תבונתו שתחוקק להם חוקים. כותרת הספר מציגה מצד אחד את הדיון הקונקרטי במבנה האוניברסיטה ובחילוקי הדעות בין הפקולטות השונות ומצד שני את אותו ריב בין האקדמיה שבראשה עומדת הפילוסופיה לבין המדינה או חוקי המדינה, אך צד זה אינו נאמר במפורש ורק משתמע מתוך הדברים. ההגבלה שהמדינה מציבה לפקולטה מסוימת יוצרת חוסר חירות אקדמי, במוקדם או במאוחר תגלה זאת הפקולטה הפילוסופית ובכך תעמיד גם את ההגבלה לביקורת. הביקורת להגבלה היא עקיפה ונעשית דרך הריב הפקולטות העליונות עם התחתונה ולא כביקורת ישירה על המדינה.
לפי קאנט, שלושת הפקולטות העליונות הן התאולוגית, המשפטית והרפואית. פקולטות אלה מכונות עליונות בגלל הקשר ההדוק שלהן עם המדינה. נגד שלושת אלה עומדת הפקולטה הפילוסופית, המכונה תחתונה. שלושת הפקולטות העליונות נמצאות בריב מתמיד עם הפקולטה התחתונה וזאת מתוקף תפקידה של התחתונה לבקרן. למדינה יש יחס מיוחד לשלושת הפקולטות העליונות כיוון שאלה משמרות ידע שמשרת שלוש התחייבויות של המדינה לציבור: “להיות מאושר לאחר המוות, להבטיח את מה ששייך לו באופן חוקי בחייו כחלק מקהילה מרובת אנשים, ולבסוף – לזכות בהנאה גופנית בחיים עצמם (כלומר בבריאות ובאריכות חיים).” (עמ' 31)1. תפקידה של כל פקולטה עליונה להכשיר את בעלי התפקידים שאחראים על קיום התחייבויות אלה, איש הדת, השופט ועורך הדין וכן הרופא ממלאים את בתי התפילה, בתי המשפט ובתי החולים שהמדינה מייסדת בשביל הציבור.
בניסיון לראות חלוקה זו ביחס למבנה האוניברסיטה שקיים כיום בישראל ניתן לראות חלוקה דומה. מכיוון שמדובר באירופה של המאה ה-18 תפקידה של הפקולטה התאולוגית הולך יד ביד עם הכנסייה הנוצרית ומשם עליונותה של פקולטה זו על שתי האחרות. בישראל אין פקולטה לתאולוגיה או לדת אלא פקולטה זו מגולמת על ידי הישיבות התורניות שפרושות ברחבי הארץ ואלה מהוות מוסד להשכלה גבוהה להכשרת רבנים למיניהם. ניתן למצוא בשפע ידע דתי-יהודי גם באקדמיה אך ידע זה נמצא תחת הפקולטה התחתונה (מדעי הרוח), ומשום כך בעלי התפקידים של הדת מגיעים דווקא מהישיבות ולא מהאקדמיה. הישיבות מקבלות תקציב שנפרד מתקציב האוניברסיטה ויש להן חשיבות עליונה אך מכיוון שהן לא מגובשות כפקולטה הן מוצאות מתחום שיפוטה של הפקולטה התחתונה. הישיבות חשובות למדינה כיוון שזוהי הגרסה היהודית למוסד להשכלה וכמדינה יהודית היא נותנת להן מקום נפרד. לישיבות אין את הסמכות להעניק תארים אקדמיים אבל יש להם את הסמכות להעניק תארי רבנות שונים. בעלי תארים אלה משמשים את המדינה כחלק מהתחייבותה של המדינה לספק לציבור רבנים וסוכני דת שונים (מוהלים, חזנים ודיינים). מקומן של הישיבות מקביל למקומה של הפקולטה התאולוגית בדרגת חשיבותה, מלבד שאלו אינן חשופות לביקורת הפקולטה הפילוסופית. מהמקום הזה המדינה לא יכולה להיפרד באופן מוחלט מהדת. אם היו נותנים לכל אותן ישיבות להתאחד לפקולטות באוניברסיטאות השונות, הן היו מקבלות יחס כמו שתי הפקולטות העליונות האחרות ובכך יכלה המדינה ליצור הפרדת דת-מדינה טובה יותר. אך התאחדות כזאת תחשוף עצמה לביקורת מצד הפקולטה התחתונה.
כאשר אני בוחן את שלושת ההתחייבויות של המדינה איני יכול שלא לשים לב כי בעוד ההתחייבות לבריאות ולרכוש משמשות את הציבור בחיי היומיום, את ההתחייבות לאושר הם דוחים לעולם הבא, כך שלא מן הנמנע כי הדרישה לאושר בחיי היומיום תועלה. פקולטה חדשה קמה מאז הבחנותיו של קאנט ויחסה למדינה דומה לפקולטות העליונות. הפקולטה לפסיכולוגיה מכשירה את הפסיכולוגים, ותפקידם לאפשר לציבור להיות מאושרים עוד בימי חייהם. הפסיכולוג בעזרת ניתוח של מאוויו הנסתרים של המטופל חושף בפניו את המכשולים בדרכו לחיים מאושרים ועוזר לו להתגבר עליהם. הדמיון בין הפקולטה לפסיכולוגיה והפקולטה לתאולוגיה טמון בהתחייבות לאושר של המדינה לציבור.
הפסיכולוג, כמו הרב או הכומר, מטפל במקרים בהם אחד מן הציבור סוטה מדרך הישר ומנסה להחזירו למוטב. לעומת איש הדת שמציע לאזרח הסורר מחילה בתמורה לשינוי דרכיו, הפסיכולוג מציע לאזרח עזרה בטיפול בבעיה. בעוד שאיש הדת אינו יכול לכבול את האזרח מלבד שימוש בטקסטים הקדושים והבנותיהם, לפסיכולוג יש את הסמכות להעביר את המטופל לידי הרשויות במקרה שהטיפול לא עלה יפה. מבחינה זאת תפקידו של הפסיכולוג דומה לרופא או לשופט שיכולים לגזור על הרחקתו של אזרח סורר מן הציבור. נראה שהפסיכולוג משמש את המדינה בצורה יעילה יותר מאשר איש הדת, אך עם זאת התוצאה של החזרת האזרח הסורר למוטב מתבקשת בשניהם. נראה כי בעבר תפקידו של איש הדת היה דומה לזה של הפסיכולוג אך עם הזמן השפעתו של איש הדת הצטמצמה ועלה הצורך בטיפול אמתי בבעיות ולא בהדחקה בעזרת תפילות.
ניתן לראות את הדמיון בין הפסיכולוגיה לדת בעיקר מבחינת מוצאן. שני התחומים הם תוצר של הפקולטה הפילוסופית: התאולוג הוא מומחה בפירוש של הטקסטים הקדושים,פעולת הפירוש היא תמיד ביקורתית ומקורה חייב להיות בתבונה, לפי קאנט. הפסיכולוג הוא המומחה בפירוש התנהגות המטופל, אם פעולת הפירוש היא אכן תמיד ביקורתית מוצאם של שני התחומים בפילוסופיה, אך אין זה אומר שתוכנם פילוסופי אלא רק דרך פעולתם. הדת משתמשת במושג העל-טבעי, אלוהים, כדי לבסס את פרשנות הטקסטים.מכיוון שהטקסט ניתן על ידי האל למאמיניו, יוכלו אלה לתת פרשנות לטקסטים מתוך ההשראה שהאמונה בו מעניקה.
הפסיכולוגיה משתמשת במושג הלא-מודע כדי לבסס את פרשנויותיה בפסיכואנליזה. האל והלא-מודע הועמדו כבר לביקורת הפקולטה התחתונה, חוסר האפשרות להוכיח מדעית את אמתותם של מושגים אלה וחוסר האפשרות להפריך אותם, מעמיד בספק את מדעיותם ומסווגם כמושאים לאמונה בלבד. בפקולטה לפסיכולוגיה יש גם את אלה המכונים ביהוויוריסטים שיצאו כתגובה לפסיכואנליזה ורצו לבסס את עצמם באופן מדעי, אך גם אלה מניחים כי גירוי מסוים גורם לתגובה מנטלית (חוויה) למרות שבעיית הגוף והתודעה נותרה לא פתורה, ולכן המדעיות של אסכולה זו פגומה גם כן. הפקולטה לפסיכולוגיה נראית כממשיכתה של הדת, מבחינת תפקידה במדינה, שמספקת לציבור את מה שהדת לא יכלה. בעוד שהדת מספקת תקווה לאושר גדול לאחר המוות, הפסיכולוגיה מספקת אושר ארצי יותר אך כזה שבא לידי ביטוי בחיי היומיום.
התאוריה הפסיכולוגית מעמידה בבסיסה את הרעיון שלמרות שהתנהגותם של אינדיבידואלים מושפעת מהתרבות בה גדלו ומסיפור חייהם האישי, התשוקות והרגשות שמניעים את התנהגותם הם דומים. תהליך פירוש ההתנהגות מניח מנגנונים מסוימים שהם אוניברסליים, כמו מנגנון ההדחקה למשל. לפי רעיון זה הטיפול הפסיכולוגי יכול להינתן לאנשים מדתות שונות ותרבויות שונות ובכך יכול לתת מענה לכל אדם. הפסיכולוגיה מתיימרת לתת פתרון לכל מקרה ובעיקר למקרי הקיצון – המשוגעים, בכך היא מפרקת את הגבולות הישנים בין דתות ותרבויות שונות. גבולות אלו הוצבו שם על ידי הדת והתרבות, הפסיכולוגיה מעלה את האוניברסיטה שלב קדימה בדרך לאוניברסיטה ללא תנאים. מונח זה הוא הכותרת של מאמרו של דרידה2, מאמר זה דן בעתידה של האוניברסיטה בכלל ושל מדעי הרוח בפרט. המאמר לא עוסק בתרומתה של הפסיכולוגיה להתקדמות זו אך ההתקדמות לעבר צורה חדשה של אקדמיה, שמאפיינה העיקרי הוא היעדר התנאים וההגבלות מחזק את דבריי בהקשר זה. אותה אוניברסליות שמציעה הפסיכולוגיה היא ניצניה של המונדיאליזציה (mondialisation) שמתאר דרידה בהקשר של הוירטואליזציה של האינטרנט ובהקשר של עתידה של האוניברסיטה. בהיעדר תנאים אין הכוונה ל"ללא תנאים" כלל אלא ל"ללא תנאים" שאינם נובעים מן התבונה. החוק התבוני הוא אוטונומי וככזה מחוקק את חוקיו לעצמו. דרידה טוען ש"האוניברסיטה ללא תנאים" לאו דווקא תקום מתוך מה שמוכר לנו היום כאוניברסיטה אבל החיפוש אחר היעדר התנאים הוא שמוביל אותה.
"The university without conditions is not situated necessarily or exclusively within the walls of what is today called the university... it seeks its place wherever the unconditionality can take shape.” (p.236)2
בכתיבתו ניתן לראות שימושים שונים למושג אוניברסיטה אך במקרה של האוניברסיטה החדשה כוונתו למדעי הרוח להבדיל מכל מוסד למחקר שמשרת מטרות כלכליות או אינטרסים כלשהם. דרידה, כמו קאנט, מעמיד את החופש והתבונה במרכז האוניברסיטה החדשה. העקרונות הדמוקרטיים של חופש ביטוי והחופש לפרסם באופן ציבורי הכל,הם שמאפיינים את צורת התנהלותה החדשה.
הריב בין הפקולטות יוצא מתוך אותם תנאים שמגבילים את הפקולטות השונות והביקורת של הפקולטה הפילוסופית על תנאים אלה, בין אם מדובר בתנאים שמשפיעים עליה ישירות ובין אם מדובר בתנאים שמגבילים פקולטה אחרת. דרידה לא מספק פתרון ספציפי אך מצביע על היעדר תנאים כתנאי הכרחי לצורתה החדשה של האוניברסיטה.
דרידה מנתח את המושג 'profession' הנגזר מן השורש הלטיני שיוצר גם את 'professor'. הניתוח הבלשני לשורש זה מעלה שני פירושים, הראשון הוא 'עיסוק ב' או משלח יד, והשני הוא ההצהרה או ההתחייבות למוסד אליו משתייכים. מושג זה קשור למבנה האוניברסיטה כיוון שזאת מורכבת מפקולטות שהן תוצר של המושג הזה, החלוקה לעיסוקים שונים. את המאמר הוא פותח בהגדרה לעיסוקה של האוניברסיטה, האמת היא עיסוקה והיא מכריזה על התחייבותה כלפי האמת. אם כך עיסוקו של הפרופסור גם כן באמת, אך מפאת חלוקת העיסוקים יתעסק כל פרופסור באמת של עיסוקו. בנוסף, הפרופסור מתחייב כלפי אותה אמת של עיסוקו. הפרופסור הוא המומחה לעיסוקו, אך מה יהיה תפקידו ב"אוניברסיטה ללא תנאים"? האם מעמדו יתערער או יתחזק? אפשר לתאר שכפי שהאוניברסיטה טרם השלימה את יעודה (בדרכה להפוך ל"אוניברסיטה ללא תנאים”) כך גם הפרופסור כפי שדמותו מגולמת כיום יעבור שינוי יחד איתה. כיצד תתאפשר אוניברסיטה ללא תנאים?
כיצד תיתכן אוניברסיטה, שבדרך כלל שייכת למדינה מסוימת והיא פועלת במקביל לעוד אוניברסיטאות, להתקיים ללא תנאים? כל מדינה שבבסיסה חוקים תגביל בדרך זו או אחרת את מוסדותיה. האוניברסיטה יכולה להתאחד עם שאר האוניברסיטאות ולהתנתק מן המדינה. בצורה כזאת האוניברסיטאות צריכות לתמוך כלכלית זו בזו כיוון שלא יהיו תחת חסותה של מדינה כלשהי, אך מלבד זאת ישנה עדיין בעיה שהיא המיקום הפיזי של האוניברסיטה בתוך מדינה ובנוסף הסטודנטים אף הם אזרחים של המדינה. בעיה זו יהיה ניתן לפתור בעזרת האינטרנט, למשל, שיכול לתת מיקום וירטואלי לכל האוניברסיטאות והמשתמשים יכולים להיות בעלי אזרחויות שונות. אפשרות זו עושה ויטואליזציה של האוניברסיטה ובכך משחררת אותה מן התנאים של המדינה אך לאו דווקא מתנאים בכלל, האינטרנט עצמו למרות יתרונותיו וחירותו, אינו משפיע על המדינה.המדינה תמשיך להגביל את אזרחיה, שחלקם מאכלסים את האוניברסיטה, וכך יתאפשר לחלק מההגבלות לחזור ולהשפיע על האוניברסיטה בגלגולה הוירטואלי. אפשרות זו מעמידה את האוניברסיטה בניתוק מן המדינה ובכך גם בניתוק מהציבור, אולי על האוניברסיטה להתקדם דווקא אל שורש הבעיה. אם התנאים שהאוניברסיטה מנסה להימנע מהם הם חוקי המדינה יהיה עליה לשנותם.
"...nothing is beyond question, not even the current and determined figure of democracy,” (p.205)2
כאשר בוחנים את מושג הדמוקרטיה הקלאסי, שלטון העם, אל מול המשטר הפרלמנטרי הפסאודו-דמוקרטי ששורר כיום, ניתן לראות פער משמעותי בין המצב שבו העם קובע בצורה פרטנית את חוקיו לבין שיטת הנציגים שאינם עומדים שם בפרלמנט בפני עצמם כנציגי מגזר מסוים אלא תמיד כחלק ממפלגה, כאשר הצבעה לפי צו מצפונם או תבונתם מתרחשת לעתים נדירות. אם לקרוא למשטר בשמו מדובר באוליגרכיה או בכל אופן שלטון של מיעוט על הרוב. אותם נבחרי ציבור אומנם נבחרו בהכרעת רוב על ידי הציבור אך היצע הבחירה חושף את מצע המפלגה ולא את המניפסט האישי של כל נבחר. אך נאמר שעקב חוסר יכולות טכניות להביא כל הצבעה לבחירה ישירה של הציבור, מאחר שהאוכלוסייה גדלה בהרבה מאוכלוסיית אזרחי אתונה, השתרשה שיטת הנציגים כדמוקרטיה הנפוצה ואילו גרסתה המקורית, הדמוקרטיה הישירה, נגנזה והפכה לאגדה רחוקה.מי הם אותם נבחרי ציבור שמקבלים על עצמם לטפל בעניינים מדיניים? האם יש התאמה בין עיסוקו של נבחר ציבור לתפקיד אותו יקבל (מלבד תפקידי הביטחון השונים שאכן ניתנים לאנשים שזהו עיסוקם)? האם לא עדיף אילו כל תפקיד היה ממולא על ידי מומחה באותו עניין ומה בדבר פקולטה שתמלא את התפקיד כך שלא יינתן הכוח לאדם אחד בלבד? תפקידם של השרים וחברי הפרלמנט להעלות הצעות לחוקים, כדי לגבש את החוק עליהם להתייעץ עם מומחים בנושא, ההכרעה על החוק תיעשה על ידי הרוב בפרלמנט. כיום כשכל מדינה מחזיקה אוניברסיטאות אין מניעה שיחליפו המומחים את חברי הפרלמנט והשרים. לפי אפשרות זו תוכל האוניברסיטה לקבוע את החוקים במדינה לפי עקרונות התבונה ובכך גם לקבוע את חוקיה שלה. אפשרות זו אינה דמוקרטית עדיין כיוון שהצעת החוקים על ידי המומחים במסגרת הפרלמנט וההכרעה עליהם אינה מערבת את הציבור. כדי לפתור עניין זה ניתן להשתמש באינטרנט שהפצת מידע היא פונקציה שיותר מתאימה לו, וכך להציג את המידע שנדרש כדי להבין את הצעות החוק.את ההצבעה הדמוקרטית אפשר גם כן לעשות בצורה מאובטחת כלשהי דרך האינטרנט או, כמו שכל מדינה בוחרת לה את "הכוכב הנולד" שלה, דרך התקשורת הסלולרית.בצורה זו יכולה להתקדם האוניברסיטה למצב בו היא אינה מותנית ועיסוקה הוא כבר מעבר לאקדמיה אלא העולם כולו.
כאשר אנו בוחנים את תפקידו של הפרופסור היום נראה כאילו חסר עוד שלב, מלבד צבירת הידע ,המומחיות והלימוד חייבת להיות גם דרך בה יוכל להשפיע בעזרת כלים אלה גם על המדינה ולא רק בחדרי המעבדות או בין עמודי מאמריו והמדינה תשתמש בתוצריו בסלקטיביות שנובעת מאינטרסים פוליטיים או כלכליים. לפי אפשרות זו אנו מוסיפים עוד שלב לתפקידו של הפרופסור, השלב המעשי. שלב זה יהיה פרקטי מכיוון שלאחר שהפרופסור כתב תיאוריה בצורה שלימה ובחן אותה לעומק וערך ניסויים כדי לאששה, יהיה עליו לנסח את רעיונו בצורה שמובנת לציבור הרחב ולהציג אותו בפניהם כחוק שמועיל למדינה ואלה, לאחר שיקבלו את מלוא המידע והאלטרנטיבות, יוכלו להכריע בנושא. הפרופסור, שמצהיר על התחייבותו לאמת בנושא התמחותו, הוא המועמד המתאים ביותר להצעת חוקים בתוך המערכת הדמוקרטית-אקדמית.
מה יהיה תפקידה את הפילוסופיה לפי אפשרות זו? אם כל פקולטה תתפקד כמשרד ממשלתי לעניין מסוים תהפוך הפקולטה לפילוסופיה לביקורת הפנימית של אותה מערכת דמוקרטית-אקדמית שנוצרה כאן. ריב הפקולטות לא יהיה עוד כפי שתיאר קאנט מכיוון שכעת אין העדפה של המדינה לפקולטה אחת או אחרת, הדמוקרטיה האקדמית מתנהלת לפי עקרונות התבונה וחופש הביטוי ולכן הפילוסופיה תהיה כלב השמירה של אותו משטר. הפילוסופיה תשמר את הריב הקדמון בין הפקולטות אך אם הכל יתנהל כשורה תמצא עצמה באותו מצב מיוחל של "אוניברסיטה ללא תנאים”, מכאן תוכל להמשיך במחקרה, אך עם זאת לשמור עין אחת פקוחה למקרה שאחת הפקולטות תסטה מדרכה של התבונה.
אם תפקידה של הפילוסופיה באוניברסיטה כיום הוא ביקורת על הפקולטות האחרות אז אופייה הפילוסופי של "האוניברסיטה ללא תנאים" מעמיד את עקרונותיה של הפילוסופיה ביסודותיה. בעוד ששאר הפקולטות מקבלות על עצמן את התפקיד הממשלתי המקביל, ראשי הפקולטות לרפואה מקבלים על עצמם את משרד הבריאות למשל,לפקולטה הפילוסופית אין משרד ממשלתי מקביל מלבד זה של הביקורת על התנהלות המדינה. האוניברסיטה אינה ממשיכה להתקיים כמוסד השואף לעסוק באמת ללא גוף ביקורתי פנימי שבוחן את התיאוריות השונות. היעדר התנאים על האוניברסיטה יתרחש רק לאחר מאבק מתמשך של הפקולטה הפילוסופית כנגד הממסד בעוד ששאר הפקולטות ילמדו ויחקרו למרות עול התנאים. ייתכן שהפילוסופיה תחדל להתקיים במתכונת של פקולטה כיוון שמסגרת זו היא מוגבלת ביכולתה מבחינה דמוקרטית כמיעוט מול רוב של פקולטות אחרות. אפשר שבכל פקולטה תהיה שלוחה של הפקולטה הפילוסופית וכך תשמר הפילוסופיה את השפעתה מתוך הפקולטות השונות, זאת, כמובן,במקביל לקיומה של פקולטה פילוסופית עצמאית.
האוניברסיטה חדלה מלהתקיים כאוניברסיטה ללא הפילוסופיה אך הפילוסופיה יכולה להתקיים ללא האוניברסיטה. ללא האוניברסיטה הפילוסופיה תתקיים בגרסתה הסוקרטית אך תמיד ככזו שנובעת מהתבונה ,שואפת למצב ללא תנאים, וכמייצגת את האנושי. נראה שקאנט בתשובתו לאיומי המלך הצליח ליצור את הרושם שאכן ריב הפקולטות אינו צריך להדאיג את המדינה. גם בימינו, כאשר דרידה מנתח את קאנט ומגיע למסקנה שמודל חדש של אוניברסיטה צריך לעלות, ומאפשר לקורא להשלים את התמונה הגדולה תוך מתן רמזים ומבלי להרכיב בעצמו את החלקים, ניתן לראות את תמימותה של המדינה כשהיא מאפשרת אפילו לי להיחשף לטקסטים כאלה מתוך יומרה שאין להם סיבה לדאוג מריב הפקולטות ושהיא (המדינה) מייצגת את האפשרות האופטימלית. אינני רוצה ליחס את אותה יומרה לחוסר תבונה של המדינה ולכן עליי לקבל שצורה חדשה של אוניברסיטה מתגבשת. בדיוק מתוך העיקרון הדמוקרטי של החופש לפרסם הכל בציבור, שמדריך את המדינה ומוסכם על הפילוסופיה, תעלה האוניברסיטה החדשה.
אני חושב שכיאה לחשיבה הקאנטיאנית יש לחפש את הסינתזה לאחר שהוצגו לפנינו התיזה והאנטיתזה. כאשר קאנט מציג מריבה בין שני כוחות כמו הפקולטות או הממסד מול הפילוסופיה, הפתרון לקונפליקט יהיה החיבור בין שני הכוחות, התוצר הסופי יהיה שונה מהממסד הקיים אך גם שונה מן הפילוסופיה. דרידה טוען שסינתזה זו תקום מתוך האוניברסיטה והעיקרון שינחה אותה יהיה זה של התבונה הפילוסופית והיעדר התנאים. אני ניסיתי, לאור ההתקדמות הטכנולוגית שסביבנו, לתת צורה יותר קונקרטית לאותה סינתזה שרוחשת ובאה. הפילוסופיה היא התנאי התבוני של האוניברסיטה כיום ולאוניברסיטה שתבוא.
לדוגמה, אציג את הבעייתיות שבגיוס סטודנטים. סטודנטים אינם משוחררים משירות מילואים גם אם תקופת השירות נעשית בעיצומו של סמסטר או בתקופת המבחנים.המדינה מתערבת במדיניות האוניברסיטאות ומחייבת אותן לאפשר מועדי ב' וג' לסטודנטים ששירתו בזמן מבחן. התערבות זו אינה יוצאת מן הכלל שכן גם לסטודנטים שהיו חולים בזמן מבחן ניתנת האפשרות להיבחן במועד נוסף, וזאת כנהוג בשאר האוניברסיטאות.
במהלך התואר שלי נתקלתי בקלות בלתי מוסברת לגבי מועדים נוספים לבחינה. משיחות עם סטודנטים מארה"ב נדהמתי לגלות שהמבחן הסופי של קורס מסוים הנו סופי בהחלט, ומועדים נוספים הם מקרים מיוחדים בהם באמת אדם חלה והציג את האישורים הרצויים. כישלון במבחן הסופי פירושו לעשות את הקורס מחדש. לעומת המצב באוניברסיטאות בישראל בהן מתייחסים הסטודנטים לשני המועדים כלגיטימיים, מועד א' הפך ל"מבחן התרשמות" כפי שהגדירה אותו סטודנטית אחת. אינני מתנקה מאשמה ואף אני ניגשתי למועד ב' שלא מתוך מחלה או שירות מילואים אך הדבר נעשה מתוך נורמה שהתגבשה בקרב הסטודנטים. אני חושד שנורמה מתירנית זו, אשר מורידה מערכו של המבחן הסופי בעיני הסטודנטים, התאפשרה רק בעקבות התערבותה של המדינה בחוקי האוניברסיטה. המדינה מאפשרת יחס מועדף לאלה ששירתו אותם ואת דעותיהם הפוליטיות. בזמן שסטודנט אחד נאבק למען פרנסתו וזקוק למועד נוסף להיבחן בו, בעוד שהסטודנט השני, שגויס למילואים מתוך מדיניות פוליטית שנכפתה עליו, יושב בשק"ם ביום המבחן ומחכה שיחליפו אותו. מן הראוי, אם אנו מציבים שוויון הזדמנויות ביסודה של החירות האקדמית, שגם הסטודנט הראשון יקבל את אותה אפשרות להיבחן מחדש. התערבותה של המדינה יצרה את חוסר האיזון הראשוני ומשם הדבר הפך לנורמה.
על מערכת הערכים בתרבות העצמאות ותפקידה של החירות האקדמית
במאמר זה אדון בשלושה ערכים העומדים בבסיסה של התרבות המערבית-ליברלית: חופש הביטוי, החירות האקדמית והשוויון. היחסים בין שלושת הערכים הללו קובעים,בעזרת חוקי המדינה, את רמת החופש של אזרחי המדינה. כל אחד מהערכים עומד בתור תנאי או אילוץ של הערכים האחרים, כך שבהפרתו של ערך אחד יושפעו הערכים שתלויים בו. כאשר הערך "חירות אקדמית" מופר, יתבטא הדבר גם לגבי הערך "חופש הביטוי". שני ערכים אלה מעניקים את הזכות להתבטאות חופשית בציבור ומחקר עצמאי באקדמיה. ערך השוויון נמצא תמיד מדורג כחשוב יותר שכן הפרתו גוררת תגובה לגבי חופש הביטוי והחירות האקדמית. הערך לשוויון מהווה את הצדקתם של חופש הביטוי והחירות האקדמית ועל כן מציבים את ערך השוויון כחשוב יותר מהם. נראה שחופש הביטוי והחירות האקדמית הם שמעמידים את השוויון בעמדה זו. הם מציבים את הגבולות של עצמם בזמן שהצבת גבול כלשהו מפר את חופשיותם ועצמאותם. המתח שמאפיין את היחסים בין שלושת ערכים אלה נוצר מתוך אותה תלות הדדית, כאשר אזרחי מדינה נמצאים שווים זה לזו בכך שהם חופשיים לבטא את מחשבותיהם ויש להם החירות האקדמית לחקור ללמוד וללמד, אך חירות זו מוגבלת על ידי אותו שוויון.
ההצדקה הרווחת לחירות האקדמית טוענת כי הסיכוי הטוב ביותר להגיע לאמת אודות טווח רחב של עניינים באופן קולקטיבי יהיה בעזרת מערכת של מוסדות אקדמיים עצמאיים ואקדמאים עצמאיים שפועלים בתוכם. בבסיס המושג - "חירות אקדמית" ניצבת אי-תלותם של המוסדות האקדמיים בהשפעות חיצוניות של גופים פוליטיים או כלכליים. לפי גישתו של ג'ון סטיוארט מיל אחד הנימוקים לחופש הביטוי הוא שהאמת מתגלה בדרך הטובה ביותר מתוך שוק של רעיונות כאשר אף דעה אינה נשללת. חופש הביטוי והחירות האקדמית פועלים במישורים שונים אך הם נובעים מאותו עיקרון, כאשר שוק הרעיונות החופשי מניח שוויון בין מבטאי הדעות. טענותיו של מיל, על אף שרוב המדינות הליברליות מחויבות להן, אינן מוצדקות בצורה מספקת. את גישתו של מיל יש המכנים אינסטרומנטליסטית, היא מספקת כלי שבעזרתו, לפי ההנחות, ניתן להגיע קרוב ביותר לאמת. אך יש לדרוש הצדקה מספקת יותר לרעיון זה.
רונלד דבורקין1 מציע לבחון עמדות אלה מחדש כדי למצוא הצדקה לחירות האקדמית. הוא מציג את האינדיבידואליזם המוסרי(ethical individualism) כהשראתה של התרבות הליברלית, תרבות זו מקדשת את חופש הביטוי והחירות האקדמית. הכוונה באינדיבידואליזם מוסרי היא אחריותו האישית של כל אדם להחליט כיצד יחיה את חייו בצורה המוצלחת ביותר. אותו אדם שמקבל על עצמו את האינדיבידואליזם המוסרי מקבל על עצמו שתי מחויבויות, המחויבות שלא לעסוק בדבר שהוא מאמין כי הוא שיקרי והמחויבות (או החובה) לומר את הדבר שהוא מאמין כי הוא אמתי. המחויבות הראשונה היא מצפונית, אסור לו לאדם ,בתור יצור בעל מצפון, להצהיר דבר מה שמנוגד למצפונו. המחויבות השנייה מתייחסת לתבונתו של האדם, מחובתו של אדם להצהיר את מה שתבונתו תופסת כאמת.
שתי מחויבויות אלה פועלות גם ביחס לזולת, הזולת הוא בעל מצפון ותבונה, הוא לא יצהיר בפניי דבר שהוא מאמין שהוא שיקרי וכל דבריו הם דברים שהוא מאמין באמתותם. התרבות שמגינה על אידאל זה היא תרבות העצמאות (the culture of independence). דבורקין טוען שהתרבות המערבית היא כזו. הצהרת האו"ם מ-1948הידועה כ"ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" מציגה בסעיף הפתיחה את האדם כבן חורין אשר חונן במצפון ותבונה. הצהרה זו מקבילה למחויבויות של האינדיבידואליזם המוסרי שמציג דבורקין. מדינות רבות השתמשו בהכרזה זו כמודל לביסוס זכויות האדם בחוקתן. מדינות אלה קיבלו על עצמן את האינדיבידואליזם המוסרי שיכול לפרוח רק בתרבות של עצמאות. האינדיבידואליזם המוסרי הוא ההצדקה המוסרית לחירות האקדמית, ותשובתו של דבורקין לגישתו של מיל. האינדיבידואליזם המוסרי מניח שוויון בין שני אינדיבידואלים בכך ששניהם מחויבים לחוקי הדיון, שניהם מאמינים באמתות הצהרותיהם ושניהם מאמינים שכך גם עושה זולתם.
החירות האקדמית וחופש הביטוי קשורים זה לזו באופן ישיר אך ישנו הבדל עליו מצביע דבורקין. הם מהווים חלקים חשובים במערכת של רעיונות ומוסדות, תפקידם לייצר תרבות אינדיבידואלית בעלת אחריות אינטלקטואלית ולהגן על המערכת מפני הפיכתה לתרבות של קונפורמיסטיות אינטלקטואלית. לא יהיה נכון להגיד שהחירות האקדמית היא הרחבתו של חופש הביטוי, חופש הביטוי לא מעניק לכולם את מה שהחירות האקדמית מספקת לסטודנטים ומרצים. כל אחד מהם בנפרד מהווה חלק חשוב במערכת והם תומכים זה בזה כך שאיום על האחד הוא התרעה לשני מפני איום דומה.
חופש הביטוי והחירות האקדמית נמצאים במערכת יחסים הדדית, כאשר אחד מהם נפגע השני נתקל מאוחר יותר באותה פגיעה. עלייתם ההיסטורית קשורה זה בזה, הרעיונות של חופש הביטוי נרקחו בידי משכילים והשאיפה לחירות אקדמית רחבה יותר נוצרה בעקבות התבססות חופש הביטוי במדינה. מדינה, כמו רוסיה הסובייטית, שצמצמה את חופש הביטוי בה הגיעה למצב בו האקדמיה פסקה מלהיות עצמאית ופעלה בהשפעת הממשל ודחתה דעות שמנוגדות לממשל. נושא שאינו עולה לדיון בצורה חופשית בקרב הציבור סביר שייחקר במידה מועטה באקדמיה. ולהפך, מחקר שלא יאושר באקדמיה, בגלל פגיעתו בערך כלשהו, סביר שנושא זה אינו בא לידי ביטוי בצורה חופשית כדיון ציבורי.
חופש הביטוי ניצב כזכות בתוך מערכת החוקים של מדינה. הצבתו כחוק מהווה סוג של סתירה מושגית שכן חוק הנו הגבלה. היכולת להתבטא באופן חופשי קיימת בכל אדם והביטוי מוגבל על ידי חוק זה. אדם יכול לחשוב בצורה חופשית יותר מאשר שהחוק מתיר לו להתבטא. חופש הביטוי מוגבל בכך שהוא אינו זכותו של אדם בודד אלא זכות שווה לכלל האזרחים כך שהנך חופשי להתבטא כל עוד אינך פוגע בזכותו של זולתך להתבטא. חופש הביטוי אינו הזכות לומר כל שעולה על רוחו של אדם אלא ההגבלה על הביטוי של חופש זה, חופש הביטוי מגביל את כולם בצורה שווה ביחס לביטוי מחשבתם החופשית.
חופש הביטוי ניתן לאדם על ידי המדינה, אם בתור זכות ואם בתור חוק, החופש לביטוי ניתן לנו באופן חיצוני. באותה הקלות שניתן לנו חופש זה הוא יכול גם להילקח מאיתנו. למרות שהזכות לחופש ביטוי מעוגנת בחוק ומנוסחת בצורה כזאת שהחירות היא מאפיינן של האדם מלידה, חופש זה הוא נתון וכפי שקבוצה מסוימת החליטה על נוסח זה כנתון יכולה קבוצה אחרת או אותה קבוצה ממש להגביל אותו. יש להבדיל בין חופש הביטוי לבין הזכות או החוק לחופש הביטוי. הראשון הנו יכולתו הטבעית של אדם להביע את מחשבותיו ורגשותיו, חופש זה אינו נתון להשפעות חיצוניות, זאת מבלי להתייחס למגבלות השפה, כמובן. השני הוא הרשות שמוענקת לאזרחים כדי להביע את מחשבותיהם ורגשותיהם, זכות זו ניתנת להם על ידי המדינה. הזכות לחופש ביטוי תמיד תתיר פחות נושאים מחופש הביטוי הטבעי. כלומר, במצב טבעי שבו אדם פשוט מצהיר על מחשבותיו לעומת המצב בו אדם מצהיר על מחשבותיו במסגרת זכותו לחופש ביטוי, השני יהיה מצומצם יותר מן הראשון.
סקרנותו של אדם אינה נובעת ממקורות חיצוניים, זוהי תכונה ספונטנית שמאפיינת את האדם. כאשר אדם רוצה לחקור כיצד פועל דבר מה או האם האמנה מסוימת שהוא מחזיק בה אכן אמתית, הוא אינו נזקק לאישור חיצוני כדי לפתוח בחקירה. כוונתי לסקרנות כנה, כמו של ילדים לדוגמה, אשר אינה תלויה בתוצאת חקירתם אלא רק מתוך רצון להבין ולחקור. כאשר אדם מגלה שאותה האמנה שתפס כאמתית התגלתה כשקרית יוכל להגיע למסקנה שאולי האמנות נוספות אינן אמתיות ושאולי מקור הבעיה נמצא אצל זה שהצהיר בפנינו את אותן האמנות. כלומר, שיש להתייחס בביקורתיות להאמנות שהזולת מצהיר בפניו. גילוי כזה מחזק לרוב את סקרנותו של אדם, אך יגרום להעמיד במבחן עמדות שזולתו מציג כאמונותיו. הסקרנות הופכת לביקורתיות, שכן הסיבה שמתוכה יצאנו לחקור, הרצון לבחון האם דבר הוא כפי שהוא, התגלתה כאמתית.האינטואיציה הראשונית של הטלת הספק בדבר מה הניבה תוצאה, התוצאה היא ידע חדש.
הסקרנות והביקורתיות הן שעומדות ביסודה של החירות האקדמית. כמו ההתחייבות להצהיר את שאדם מאמין באמתותו, שבבסיס חופש הביטוי, החירות האקדמית מתבססת על הזכות לחקור ולבקר את הנושאים שאדם מאמין כי הם אמתיים, וזאת באופן עצמאי ונטול השפעות חיצוניות. האקדמיה, שמטרתה בין השאר ליצר ידע חדש, מנסה לעודד את סקרנותם של הסטודנטים ונותנת להם בעיקר כלים ביקורתיים כדי להתבטא. הסטודנטים לומדים איך תאוריה אחת החליפה את קודמתה וכעת מגיע תורם להטיל ספק באמתות שלמדו. האוניברסיטה משמרת את החירות האקדמית ומתעקשת על העצמאות המחקרית כדי ליצור תנאים דומים לאלה של חקירה הנובעת מסקרנות.
כאשר בא אדם אל זולתו וטוען בפניו את עמדתו אשר הוא מאמין באמתותה, זולתו בוחר האם לקבל את טענותיו או לאו. אם בוחר זולתו לקבל את עמדתו הרי שהוא מסכים עם עמדתו או מבין את רוח הדברים שטוען אותו אדם. אם הוא לא מקבל את דבריו הרי שאינו מסכים עם עמדתו והוא מחזיק בעמדה מנוגדת או שאינו מבין את רוח הדברים ודורש הסבר נוסף כדי שיוכל לקבוע את עמדתו. האדם הראשון יכול להמשיך ולהסביר את עמדתו וזולתו ימשיך לחקור את טיב דבריו עד שיחליט אם הוא מסכים או מתנגד.האדם הראשון מביע את עמדתו מתוקף חופש הביטוי המאפשר לו לטעון בפני זולתו את שהוא מאמין בו כאמת. זולתו, מתוקף אותו חופש, יכול להביע את עמדתו הנגדית או להסכים עמו. מצב זה אפשרי מתוקף היותם שווים, הם שווים באפשרותם להביע את מחשבותיהם ושווים באפשרות שזולתם יתנגד לעמדותיהם ויחקור את טיעוניהם. כל אחד מהם נוקט בחשדנות עם עמדת זולתו כדי שלא לקבל האמנה מבלי לבחון אותה בביקורתיות, מתוך כך שהם מניחים שגם זולתם עלול לטעות ולהחזיק האמנה שקרית כאמתית.
המצב בו אדם מטיל ספק בטיעוני זולתו מתוך סקרנות שאינה תלויה ברווח כלשהו שישיג מחקירתו, הוא המצב שהחירות האקדמית דורשת ממחקריה. אם חופש הביטוי מאפשר לטעון את עמדותיהם השונות של האזרחים, החירות האקדמית מאפשרת לחקור האם אמנם עמדות אלה כפי שהן מוצגות. אותו אדם שמחזיק בעמדה מציג בפני זולתו את עמדתו מתוך הנחה שזולתו יכול להבין את כוונתו ומתוך כך לבחור עמדה לעצמו. שני הצדדים זקוקים זה לזה, העמדה ללא ההסכמה או הביקורת מן הזולת נשארת בגדר דעה במחשבתו של אדם. מרגע שהציג את עמדתו הוא מאפשר לזולת לבחון את דעותיו. השוויון בין שני האנשים הוא באפשרות שלהם לדיון. הצגת העמדה על ידי האדם והביקורת או ההסכמה או ההתנגדות מזולתו הם הדיון עצמו, הדיון מתאפשר מתוך ההנחה המשותפת לשוויון, כלומר,שכל אחד מהם מחויב להצהיר על הדברים שהוא מאמין באמתותם. חופש הביטוי והחירות האקדמית מקיימים את הדיון של תרבות העצמאות ועל כן השפעה מצד גורמים שאינם מחויבים לערכי התרבות יהוו איום על אותה תרבות.בגורמים אלה כוונתי לגופים פוליטיים וכלכליים שאינם מקבלים על עצמם את שתי האחריויות של האינדיבידואליזם המוסרי, הם מרשים לעצמם לעסוק בדברים שהם מאמינים כי הם שקריים ונמנעים מחובתם להצהיר על מה שהם מאמינים כדבר אמת. ממשלות ותאגידים אינם נוטלים חלק בתרבות העצמאות ולכן השפעתן על אוניברסיטאות מאיימת על האידאל המוסרי. צמצום החירות האקדמית מוביל לצמצום בחופש הביטוי, ומאפשר השפעה נוספת בעתיד ביתר קלות.
מה מעניקה החירות האקדמית לסטודנטים ואקדמאים שחופש הביטוי אינו מעניק לכלל אזרחי המדינה? בעוד שכלל האזרחים רשאים להביע את עמדותיהם ללא הסברים מדעיים או התחייבות לגבי עמדתם מלבד האמנה באמתותו, נדרשים האקדמאים לנמק את עמדותיהם. האקדמיה דורשת הוכחות קונקרטיות של הנחות המחקרים שנערכים בה, אם מתוך ניסויים מדעיים ואם מתוך הסתמכות על דברים שנאמרו לפני כן במסגרת הכתבים שהאוניברסיטה מאשרת את השימוש בהם. מחקרים נעשים באופן מדעי ותוצאותיהם עומדות למבחן של מומחי הפקולטה. מצד אחד נושא המחקר יכול להיבחר באופן חופשי, ההגבלה על המחקר היא באשר לאפשרות הוכחתו או הפרכתו. מצד שני נושא המחקר מוגבל לנושאים שנלמדים בפקולטה הספציפית, ידיעותיהם של המומחים הבכירים של הפקולטה והיצע הכתבים העומד לרשות מבצע המחקר. נראה שהחירות האקדמית מעניקה פחות חירות מאשר חופש הביטוי מעניק לאזרחיו, אך זאת מתוך הגבלתה של החירות האקדמית את מחקריה לפעול מתוך קריטריונים מדעיים ולא אינטרסים אישיים.למרות ניסיונה של החירות האקדמית להימנע מהשפעתם של גופים כלכליים, לא חסרים מקרים בהם סטודנט יעדיף ללמוד נושא מסוים, יותר פרקטי בדרך כלל, מאשר נושא אחר, תאורטי או עיוני, בגלל שהיצע המשרות בנושא הראשון גדול יותר, מכובד יותר או פשוט מרוויח יותר מן הנושא השני. בחירתו של תאגיד כלשהו להשקיע בטכנולוגיה מסוימת יכולה להוות שיקול של סטודנטים להעדיף נושא אחד על משנהו. במקרה כזה החירות האקדמית נפגעת ובחירתם של סטודנטים לגבי נושא למחקר יהיה משוחד. אם החירות האקדמית מנסה ליצור סביבה שבה מחקרים נעשים מתוך סקרנות וביקורתיות אז העדפה של חוקרים בנושא מסוים מתוך אינטרסים כלכליים או פוליטיים פוגעים בחירות האקדמית ואף פותחים דלת לחזרתה של תופעה זו.
חופש הביטוי והחירות האקדמית עומדים בחזית אל מול השתלטותם של הגופים הכלכליים והפוליטיים על תרבותנו. בעוד שגופים אלה מתחזקים ומבססים את השפעתם נחלש כוחה של האקדמיה. עמנואל קאנט מציב את הפילוסופיה והביקורתיות כבסיסה של החירות האקדמית. אותו מושג שמחזיק את האוניברסיטה מאוחדת ועצמאית מקורו ביכולתה של האוניברסיטה לביקורתיות כלפי רעיונות שנלמדים בה כמו גם כלפי עצמה. הכלי הביקורתי יכול לשמש את האוניברסיטה כדי להתחזק אל מול הכוחות החיצוניים הללו ובכך שתמשיך להציג את ביקורותיה על התרבות ועל ניסיונות הגופים הפוליטיים והכלכליים להשפיע עליה. עקב ניסיונותיהם של גופים אלו לחדור לא רק לאוניברסיטאות אלא גם לחיי הפרט נוצר ביקוש לביקורת על גופים אלה. העליה המשמעותית בתאוריות קונספירציה עממיות בקרב האזרחים, לצד התרחבותם של גופים אלה, נובעת מתוך הצורך בביקורתיות. כאשר האזרחים בוחנים את אותם תאגידים שנמצאים עמוק בתוך אורח חייהם לאור אותם אידאלים מוסריים שהם מחויבים להם, הם מגלים שהתאגידים אינם מחויבים כמותם. חוסר המוסריות של התאגידים הגדולים מתבטא במקרים כמו ריגול תעשייתי, למשל, כאשר חברה מצהירה על רעיון כשלה, כיוון שהיה לה המשאבים לפתח את הרעיון למוצר, בזמן שהחברה הקטנה שממנה נגנב הרעיון עדיין נמצאת בשלבי פיתוח. מקרים כאלה מחזקים את הזרות שיש לאזרחים מגופים כלכליים ורק טבעי שיפתחו חשדנות כלפי הצהרותיהם של גופים אלה. לגבי ממשלות, כאשר האזרחים מגלים כי נבחריהם מסתירים מהם מידע או מצביעים בשמם (לכינונו של חוק) שלא בהתאם להאמנותיהם אלא מתוך הסכם קואליציוני זה או אחר, יגלו גם כלפיהם חשדנות, ובצדק. האזרחים רואים בממשלה כאלה שמגדירים את הערכים המוסריים של התרבות הליברלית ומצפים מנציגיהם לנהוג בדיוק כפי שהם (האזרחים) מחויבים לנהוג איש בזולתו. הכלי הביקורתי הופך להיות נחלת הכלל כשהאזרחים רואים שבראש תרבותם עומדים "אזרחים" שבהגדרתם שווים להם אך יכולים לפעול מתוקף סמכותם שלא לפי ערכי המוסר של התרבות.
אולי דווקא מתוך הצורך לבקר את הגופים הפוליטיים והכלכליים תתחזק החירות האקדמית בעזרת אותו כלי ביקורתי שמאפיין אותה. השפעתם של תאגידים וממשלות על חופש הביטוי של הפרט בעידן המודרני מרמזת לאקדמיה על האיום המתקרב לחירות האקדמית. מתוך תקווה כי מערך הכוחות יתאזן בין גופים אלה לאקדמיה, נראה כי השימוש בביקורתיות במקרים בהם מופרים ערכי המוסר של התרבות הוא הכלי היחיד שיכול לאזן את הכוחות מבלי שהאקדמיה תיאלץ לוותר על עקרונותיה. אם הגופים הפוליטיים והכלכליים היו מחויבים לערכי המוסר של התרבות אז הם לא היו מהווים איום לחירות האקדמית או לחופש הביטוי. האקדמיה נמנעת מהשפעתם בגלל שהיא מניחה מראש שלגופים אלה יש מניע נוסף מלבד לעזור לאקדמיה. הכלי הביקורתי הוא שמשמש לחשיפת אותו מניע אך ללא שינוי בהתנהלותם של גופים אלה ימשיכו האזרחים לחשוד בהתנהלותם ויימנעו מהשפעתם, כפי שעושה האקדמיה. האזרח מרגיש מרומה, בתוך אותו שוויון הדדי בין האזרחים יש גופים חזקים שאינם חלק משוויון זה. הדבר יכול להוביל את האזרח לתהות מדוע עליו לקבל את גזירת השוויון אם חלק דומיננטי בתרבות, מיעוט אך דומיננטי, אינם מחויבים לאותו שוויון. כאשר מופר ערך השוויון נפגעים גם שני הערכים האחרים. חופש הביטוי נפגע כיוון שהתנהלות הגופים משפיעה על תפיסתם המוסרית של האזרחים. אם לגוף מסחרי מותר לגנוב רעיונות, או לפחות לצאת מההאשמות בזול בעזרת עו"ד יקר וסכום פיצויים נאה לחברה ממנה נגנב רעיון, הדבר משמש דוגמה לאזרחי אותה תרבות ומעמיד את העקרונות המוסריים למבחן.תפקידה של החירות האקדמית להעמיד לביקורת גופים אלה ולהציג ביקורת זו לאזרחי התרבות שכן אם יאמצו האזרחים את דרכי התנהלותן של חברות מסחריות או ממשלות, חופש הביטוי יהפוך ללא רלוונטי. בתרבות שבה האזרחים אינם רואים זה את זו כשווים אין דיון אמתי והחופש להתבטא הוא בהתאם לדעתו של החזק או העשיר או המקורב פוליטית.
