אלמנט הזמן במחזה "סופמשחק" של סמואל בקט מהווה ביקורת מטה תיאטרונית ביחס למודלים שונים של זמן בתיאטרון. המחזה עצמו בנוי ככרוניקה ריאלית של משך זמן ההצגה, ארוע אחד גורר את הארוע הבא. אבל בתוך אותה כרוניקה לא ניתן להצביע על זמן ספציפי בו מתרחשת העלילה. המחזה הינו בעל מערכה אחת, דבר שתורם לתחושת משך הזמן הרציף ובו זמנית תורם לבלבול לגבי הזמן הקונקרטי. שתי הדמויות הראשיות; חאם וקלוב, יוצרים חלק ניכר מחוסר הוודאות הזמני זה ע"י דיאלוגים ותכונותייהם.חאם, הוא עיוור, ככל הנראה, אינו יכול הבחין בזמן הקונקרטי – אור יום או לילה, ולכן ממשיך לחפש את הזמן בעזרת הדיאלוג עם קלוב. החיפוש האובססיבי אחרי הזמן רק נותן לקלוב הזדמנות לענות לו בתשובותיו הדו משמעיות לגבי מצב הזמן ובכך מוסיף לחוסר הוודאות הראשונית של חאם. קלוב נותן לחאם תשובות מטעות "חאם: מה השעה? קלוב: כרגיל"(*עמ' 12) והוא ממאן לתת להאם את כדורי ההרגעה בטענה שטרם הגיע הזמן, דבר שמבלבל את האם שרגיל לקבל את הכדור בערב.
מבחינת העבר המחזה אינו מתפרץ מאיזו סיטואציה טראומתית אלא תחילת המחזה פורץ מתוך שגרה רקורסיבית. אין הבדל בין יום אחד למשנהו. ישנם מספר איזכורים לעבר במחזה; נאג ונל, הוריו קטועי הרגליים של חאם, נזכרים בטיול שעשו בארדנים, חאם מזכיר סיטואציות שקרו בעבר תוך כדי דיאלוג עם קלוב ונאג מספר תוך כדי שיחה עם חאם על ילדותו של חאם. הם מתרפקים על העבר ומשתמשים באותם זכרונות כדי לשנות מאזני כוחות בינייהם. השימוש בהיזכרות בעבר היא אפשרותם היחידה לברוח ממצבם העגום..
ההווה במחזה הוא סטטי, לא הדמויות או הצופים יודעים באיזה חלק של היום מדובר. בקט מכוון את הזמן במחזה כך שהוא זמן כלשהו, אין הבחנה בין יום ללילה ומיקום השמש לא ברור.כל אחד מהם מנסה לקבוע את הזמן, חאם בעזרת שאלותיו וקלוב עם תשובותיו. הדבר היחיד שהם עוד יכולים להיאחז בו היא השגרה שבזכותה הם יודעים איזה חלק משגרת היום יכול להיות עכשיו. העתיד אף הוא לא ידוע חוץ מחלקיו השגרתיים אבל כל מה שנמצא מחוץ לשגרה של הבית נמסר לנו על ידי קלוב ותשובותיו הפתלתלות.”חאם: והאופק? אין שום דבר באופק? קלוב:מה בשם אלוהים יכול כבר להיות באופק?”(*עמ' 31-32).
המחזה מתחיל בפעילות בימתיתמוקצנת. קלוב מטפס על הסולם ומעבירו הלוך ושוב בין החלון הימני לשמאלי, פעילותו באה כסתירה לחוסר הפעילות בשאר ההצגה. הדמויות במחזה נייחות ונמצאות במקום קבוע על הבמה. גם כאשר קלוב לוקח את חאם לסיבוב פעולתו אינה אוטונומית. “קלוב: אני לא יכול לשבת. חאם:נכון. ואני לא יכול לעמוד.”(*עמ'16). הפאסיביות של חאם בעודו הדמות המצווה והחזקה באה כניגוד לאקטיביות של קלוב בזמן שזה הדמות החלשה והמצייתת. קלוב עושה את רוב פעולותיו כמילוי ציוויו של חאם, להסתכל מהחלון, להעמיד את הכלב וכאיש קשר בינו לבין נאג. פעלתנותו של קלוב באה כניגוד לפאסיביות המוחלטת של חאם. הדיאלוגים בין הדמויות הם עיקר הפעולה הדרמטית. קלוב מביע את רצונותיו לשינוי, הוא היה רוצה לעזוב, אבל לא יכול.חאם נמצא במצב של חוסר אונים, ללא יכולת לראות או לנוע,נמצא בעמדה בה הוא יוצר דיאלוגים כדי לקדם את הפעולות הדרמטיות במחזה. הוא משתמש במשפטי שאלה וציווי כדי לקדם את העלילה. כאשר חאם מייצר איזושהי התקדמות מבחינת העלילה הוא מכריז "חאם:העסק מתחיל לזוז"(*עמ' 19). תבנית זו חוזרת על עצמה במשך המחזה ובכל פעם שחאם עוזר לקלוב לממש את רצונו וללכת הוא מכריז על התקדמות. עיקר הפעולה במחזה מיוצג כאקט של דיבור, ציוויים שונים ושאלות. כאשר שואל קלוב למה הוא נחוץ שם, עונה לו חאם כי הוא שם בשביל הדיאלוג. קלוב עונה תשובות חסרות תוכן שאינן תורמות לדיאלוג עם חאם. תשובותיו המתחכמות של קלוב אינן מונעות מחאם לשאול אותן כל יום מחדש.”קלוב: אולי זה ייגמר. כל החיים אותן השאלות, אותן התשובות" קלוב וחאם כלואים בשגרה של השפה, יחסי תלות שמתקיימים בעיקר ברמת הדיאלוג. ישנו פער בין הדברים שהדמויות אומרות לבין מה שהן מבצעות בפועל, קלוב רוצה לעזוב אבל בפועל לא מבצע זאת. חלק מפעולותיו של של קלוב נעשות באופן אוטונומי, הפעולות שהוא עושה בתחילת המחזה, כשהוא מסדר את החדר ובזה שהוא מחליט לעזוב וכביכול מורד בחאם. פעולות אותנטיות אלה יכולות להוות חלק ממעגל השגרה בו הם כלואים. ישנה תחושה שגם פעולות אלה מתפקדות כחלק מתפריט הפעולות הקבוע של חייהם. השגרה קובעת בפנייהם היצע של פעולות אפשריות ובחירת פעולה מסויימת על ידי אחת הדמויות נראית רנדומלית אבל למעשה פעולה זו נבחרה מתוך מלאי מסויים של פעולות.
בקט שותל במחזה פעולות רבות שמטרתן ל"שבור" את האשליה התיאטרונית. כבר במשפט הראשון שבו מכריז חאם כי תורו לשחק ניתן לראות התחלה זו כמשרטטת בפני הצופה את גבולות האשליה של המחזה, בהצהרה זו מודה חאם בחוסר אותנטיות – בהיותו שחקן ומציג בפני הצופה את הדמות הראשית. בקט בעצם חושף כאן לעינינו את השלד של האשליה, המשחק שבדיבור. חאם לא עושה פעולה מיוחדת מלבד לומר כי תורו לשחק ובכך פותח במונולוג, ממשיך בדיאלוג עם קלוב ומסיים ברב-השיח בין ארבעת הדמויות שהוא המחזה כולו. חאם מדווח על ההתקדמות העלילתית, דבר ששובר את ההבנה של הצופה את הסצנה. אם במחזה הקונבנציונאלי הצופה מסיק התקדמות עלילתית על פי האשליה של מערך הפעולות הרי שכאן ,כשכל כך לא ברור מתי יש לדיאלוגים תוכן דראמטי, דיווחו של חאם עוזר להבין את התפתחות האירועים אבל גם מגלה לקהל את מנגנוני המחזה. הצופה מחפש משמעות בדברי הדמויות, מכשלא נמצאה נקודת אחיזה, האשליה נשברת והצופה הופך לאוטומט. הצופה מסיק מהתבנית שמוצגת לפניו את הפעולות שיבואו.
שני אמצעים ויזואליים בהם משתמש בקט ל"שבירת" האשליה הם הפחים ובובת הכלב. הוריו של חאם תקועים בפחי זבל נפרדים, הם נמצאים במצב של חוסר כבוד וכאבן שאין לה הופכין. ניתן להבין מדבריו של חאם כי הוא פשוט מחכה למותם. מצב זה מעורר את רגשות הצופה , כשנשברת האשליה של הכבוד להורה נחשפת כאן דווקא המציאות ולא האשליה. בובת הכלב גם היא אמצעי כזה שכן התייחסותו של חאם לבובה כאילו היתה חיה נותנת הצצה על המציאות. החייאתה של הבובה בעלת שלוש הרגליים נותנת לצופה פרספקטיבה על הנוהג של החייאת הכלב המשפחתי המזדקן שחי רק בזכות חסדם של משפחתו – חסד לנעוריו. חאם שואל את קלוב אם הכלב מסתכל עליו במבט מתחנן, יסודו האמיתי של נוהג זה נחשף כאשר הצופה מבין כי כל מה שחאם רוצה מהיצור המסכן הזה זה את מבטו המתחנן – את ההרגשה של בעל הכח שבחסדו הכלב חי. אלה יותר שבירות של מוסכמות מאשר שבירות של אשליה תיאטרונית אבל כמיקרו-קוסמוס של המציאות פעולה בגבולות האשליה במחזה יכולה לשבור מוסכמה של המציאות.
החדר, שבמהותו אינו שונה מחדר הסלון הביתי של כל צופה, מכופף את חוקי ההגיון והנימוס הנורמטיבי. הצופה פוגש בחדר מוכר, משפחה של זוג והורייהם, אבל דבר בקשר לדמויות מוצג בגרוטסקיות. בקט אינו מנסה להעביר לצופה רעיון מהפכני אלא דווקא להציג את החיים המודרניים כשגרה רקורסיבית. חייו הנורמליים של הצופה הם גרסת"לייט" לעומת הכאוס שמתרחש בסלון של חאם וכך נוצר מיקרו-קוסמוס דרכו יכול הצופה להשליך על המקרו-קוסמוס של חייו.
העולם כבמה הינו רעיון של הצגת המציאות כסוג של במת משחק. רעיון זה מציג בפנינו את הטשטוש שבין מציאות לדמיון, את ההפרדה בין הסובייקט למציאות ולזולתו ואת חוסר האוטנתיות שבדיאלוג האנושי.
במחזה, בקט מנסה להציג בפנינו רעיון זה וניתן לראותו בכמה רבדים. המחזה בנוי כך שכמעט רוב מה שמתרחש הינו תוצאה של רצונו או השגרה שחאם קבע. בגלל הבלבול שבדיאלוגים ניתן היה לחשוב כי זה אינו אלא חלומו של חאם. נוצרת כאן בעצם ההרגשה כי כל זה הוא לא יותר מדמיונו של חאם והצופה צריך להתמודד עם חוסר הודאות הזאת. הרגשה זו יכולה גם להשליך על המציאות שגם בה אין קריטריון ודאי המפריד בין מציאות לחלום בכל רגע נתון. בעיקר אם לוקחים בחשבון שכל זה מתרחש כשחאם לא רואה אף אחת מהפעולות, מהיותו עיוור, מחזקת את תחושת הטשטוש שבין מציאותו הלא-ויזואלית של חאם לעומת הפעולות שמתרחשות סביבו.
כאשר חאם מכריז כי תורו לשחק וכשהוא מכריז כי"חאם:... אם זה המשחק שלנו ... אז נשחק אותו כך"(*עמ'72) הוא בעצם קובע את גבולות המחזה, כאן הוא מתחיל ובשני הוא נגמר. חאם יכול לקבוע את תחילתו ואת סופו של המחזה ובכך יוצר את ההפרדה בינו לבין העולם. בקביעתו זו הוא אומר איפה נמצאת המציאות החלופית שהוא קובע כרגע, מסמן את גבולותיה. בקביעה זו מרמז על ההפרדה שיש ל"אני" מן החיצוני לו ולאחר, כפי שה"אני" קובע את גבולות ההכרה כך בעצם גם השחקן קובע את גבולות המחזה. בקט חושף בפנינו מנגנון זה כביקורת על התיאטרון ורוצה שהצופה יפנים כי הכרתו עם העולם והאחר מתווכת ממש כפי שהשחקן מתווך בין המציאות החלופית למציאות הצופה.
הדיאלוג במחזה ברובו מורכב משאלות ותשובות בנאליות, קלוב משתמש בתשובות כדי לבלבל את חאם. כאשר המחזה מתחיל קלוב פותח את הוילונות כדי להעיר את חאם.קלוב בהיותו היחיד שרואה מהחלון את החוץ יודע את התשובות הנכונות לשאלות. הוא משתמש בעמדתו כדי ליצור את חוסר הודאות אצל חאם. בדיאלוג ישנה ציפיה כי האחר נותן לנו את התשובות המלאות ביותר ואינו מחסיר מידע, והנה קלוב מסתיר מידע לא רק מחאם אלא גם מהצופה. כמובן שמצב זה משליך גם על הדיאלוג האנושי שבבסיסו מצפה לתשובות אינפורמטביות מלאות בעוד שלמעשה רוב התשובות שניתנות לוקות בחסר ויוצרות רק חוסר ודאות. “חאם:אני אוהב את השאלות הישנות, אה השאלות הישנות, התשובות הישנות, אין כמוהן.”(*עמ' 37). השגרה שבדיאלוג היא שהופכת את השפה לשחוקה ואת הדיאלוג עם הזולת למערער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה