עבודה זו תעסוק בספר "הפוליטאה" של אפלטון ובבעיות העיקריות שאפלטון מנסה לפתור בעזרת חינוך השומרים והמגינים. בתחילת הפוליטאה אפלטון מנסה לענות על השאלה "מהי צדקה?", לאחר שכמה ממכריו לא ענו בתשובותיהם לשאלתו, הוא אומר כי קל יותר לזהות בעיה קטנה לאחר שרואים אותה בקנה מידה גדול יותר(משל האותיות). לאחר אמירה זו מציע אפלטון לחפש את הפתרון לצדק במדינה, האדם מרכיב את המדינה והיא קנה מידה דגול לנפש האדם. הוא בונה את המדינה מראשיתה, מתחיל מחמישה אנשים בסיסיים ומסיים במדינה עם מעל ל1,000 נפש ושלוש מעמדות.
- השומרים, שהם הפילוסופים בעצם, שליטי המדינה.
- המגינים, החיילים האמיצים.
- האיכרים, פרולטריון.
אפלטון נתקל במספר בעיות אצל השומרים שאותן אציג בעבודה יחד עם פתרונותיו של אפלטון.
- אפלטון חשש כי תיווצר דיסהרמוניה בנפשם של הפילוסופים וכי הרציו לא יהיה בראש מעיינותיהם אלא האומץ או התאבתניות ולכן הפתרון שמצא להם הוא חינוך שמטרתו פיתוח המחשבה וההגיון. החינוך יכלול את לימודי המתמטיקה (גיאומטריה וארטמטיקה). בנוסף, יכלול חינוך זה ברובו את הדיאלקטיקה - תורת השיחה. תורה זו מלמדת כיצד לקחת מצב נתון שבו מציבים בפנייך עמדה אחת ועלייך לראות את העמדה ההפוכה ולהכריע מבין השתיים. שני המקצועות האלו מעוררים את החשיבה הלוגית, תיתן לרציו יתרון על שאר האלמנטים ותמנע דיסהרמוניה בנפשם.
- קונפליקט בין הבריות אף היא בעיה שחזה אפלטון. הוא ראה כי ייווצרו קונפליקטים הנובעים משייכות משפחתית ורכוש פרטי. הפתרון המצא לכך אפלטון הוא שינוי מושג המשפחה. הילדים שנולדים, אינם נולדים למשפחה כי אם לחברה דמוית חמולה. יש מספר אמהות שאחראיות להם וכל בני דורם אחים. ההגדרה מחדש של מושג המשפחה מבטלת עמה מייד את מושג הרכוש הפרטי ואתה נוצר קולקטיבציה של הרכוש.
- מורך לב או פחדנות גם היא לדעת אפלטון בעיה שיש להתמודד אתה. כפי שנזכר ב"משתה" סוקרטס ניכן באותה תכונת אומץ (מסופר כיצד סוקרטס הולך בשדה קרב כשהוא שליו רגוע), מסיפור זה ניתן להבין שאפלטון רואה באומץ מאוד חשובה שחייבת להיות בלב המגינים. בעיה זו הוא פותר בעזרת טיפוח האומץ אצל המגינים. כחלק ממערכת החינוך של המדינה אפלטון גם יוצר צנזורה על שירים ואגדות. כחלק מזה הוא מוציא מהמדינה אגדות שבהם האלים נראים מפחדים או סיפורים שיחדירו פחד בלבם. אפלטון לא רצה שחייליו יהיו רובוטים חסרי רחמים אלא שגם יהיה להם מקום חם בלב לחמלה. זהו הלוחם המושלם של אפלטון, חסר פחד עם קומץ רחמנות..
- אפלטון רצה לפתור את בעיית הגודל של המדינה. הוא לא רצה שהמדינה תהיה קטנה מדי או גדולה מדי. פתרונו לבעיה זו היא שהשומרים יחשבו את הגודל המיותר של המדינה או הרצוי והמגינים יפעלו בהתאם, יכבשו (אנשלוס) את החלקים הרצויים או לא ישמרו על החלקים הלא רצויים.
- בעיית הדיסהרמוניה בנפש שאפלטון ניסה לפתור קיימת גם כיום. יותר אנשים מנסים לספק לעצמם כוח והתהילה במקום ידע. פתרונו של אפלטון לבעיה זו הוא בעזרת חינוך שיגרום לאדם לחשוב באופן שידע יהיה עדיפות עליונה. שיטה כזו לדעתי הייתה יכולה להתקיים גם היום אם היו משנים את שיטת החינוך ומשתמשים במוסדות החינוך כראוי. בעיית הרכוש קיימת כיום אך פתרונו של אפלטון אינו מעשי. ניתן לראות את כשלון פתרונו ברוסיה הקומוניסטית. לדעתי קשה להגיע לפתרון מושלם בנושא זה אבל החברה שלנו בטוח לא עונה על אף קריטריון בקשר לרכוש פרטי. בעיית מורך הלב של המגינים נפתרת בדרך קצת משונה ואינני חושב שהיא מעשית בימינו בגלל חופש הביטוי לא ניתן כבר להטיל צנזורה כל-כך חזקה. פתרון לבעיית מורך הלב ניתן למצוא בכל ארגון צבאי (צה"ל), חינוך הסיירות ושאר החי"ר למשל. פתרון בעיית מרחב המחייה לא מעשי בימינו בגלל שכל האדמות כבר שייכות למדינות בניגוד לתקופתו של אפלטון שבה השטחים לא היו ממש מוכרזים והיה ניתן גם להלחם עליהם. ניתן לראות את בעייתו אפילו בבעיית הפלסטינים, אי אפשר פשוט לכבוש שטחים כי צריך אותם למרחב המחייה.
השאלה המרכזית ב "פוליטאה" הנה "מהי צדקה?". הצדקה היא אידיאה בדיוק כמו האמת, הידיעה והסגולות הטובות. הקשר בין כל אותן אידיאות הוא האידיאה שממנה כולן נובעות, הטוב. בסוף ספר ו' ותחילת ז' ישנם שלושה משלים המהווים את עיקרה של "תורת האידיאות" האפלטונית כפי שמוצגת בפוליטאה. שלושת המשלים בעצם מושלים אחד את השני ופירושם דומה אבל ניתן למצוא אלמנטים חשובים בכל משל בנפרד. השאלה הפותחת את המשלים היא "וכי יש לך דבר העולה בחשיבותו אף על הצדק ועל אותן הסגולות הטובות שהרחבנו עליהן את הדיבור, ולא הן הדבר החשוב ביותר?" . גלאוקון שואל את סוקראטס אחרי שיחה ארוכה על הצדק, בניית המדינה, והסגולות הטובות, החינוך במדינה, האם יש דבר יותר חשוב מהם, שכן יסוד המדינה הוא ליצור צדק וכך גם נפש האדם. מה יותר חשוב מצדק? אפלטון משיב לו ברצף המשלים כשהוא מתחיל במשל השמש בו הוא מכין את הנחות היסוד לטענותיו האפיסטמולוגיות והאונטולוגית. אחריו מגיע משל הקו המחולק שם משתמש אפלטון בכלי הברור ביותר להוכחת טענות, גיאומטריה. ולאחר מכן מחבר את שני המשלים למשל ציורי מרהיב בו הוא מתאר את האידיאות, המדינה ונפש האדם באחד.
!!!והמחיר... ללא תחרות
משל השמש:
משל זה נמצא בסוף ספר ו' והוא מתחיל בשאלה שהזכרתי בהקדמה. מטרת המשל היא לתת לקורא או לשומע תמצית שמכינה אותו רעיונית להבנת "תורת האידיאות". המשל מושל את השמש לטוב, שני אובייקטים אלו אינם מותנים על ידי כוחות חיצוניים אלא הם הסיבה לקיום העולמות אליהם שייכים. החיים על כדה"א לא היו יכולים להיות קיימים אלמלא השמש. "כמדומני, על השמש, שהוא מקנה לדברים הנראים לא את סגולתם זו בלבד: שייראו, - אלא גורם גם להתהוותם וצמיחתם וכלכלתם, בלא שהוא עצמו יהא התהוות." סוקראטס שואל את גלאוקון שאלה זו על הדברים הנראים והנתפסים בחושים, ולאחר מכן ממשיך ומושל את השמש באידיאת הטוב"אמור, אפוא, גם על הדברים הניתנים להכרה, שלא בלבד לסגולתם זו זכו מידי הטוב: שיוכרו; - אלא גם קיומם והווייתם באו להם מעם הלה, אף על פי שהטוב- איננו הוויה, אלא חורג בהודו ורום כוחו אף מתחום ההוויה.".
השמש מצד אחד היא אחד האובייקטים שמהם מורכבת מציאותו של היום. במהלך היום השמש נראית כאחד האובייקטים הרבים שמצויים בעולם - היא מקיימת לציידם של העצים, ההרים, בע"ח ובני האדם אולם בשונה מכל יתר האובייקטים השמש גם יוצרת את היום. יתרה מזאת סוקרטס מציין שהשמש מביאה את הדברים שבעולם לפתח את קיומם. היא מאפשרת לצמחים לצמוח וכך מאפשרת לאדמה להניב את יבולה. בדרך זו השמש גורמת לתהליכי העולם להתחולל. הנמשל כאן הוא שמצד אחד אידיאת הטוב היא אידיאה אחת בין כל האידיאות האחרות - היא אידיאה של ממש כשם שאידיאת הסוס, ההר והאדם אינן אלא אידיאות. אולם ההבדל משלוש האידיאות (סוס, הר ואדם) אידיאת היא מקור הקיום של האידיאות האחרות - ממנה הן נובעות ובלעדיה אין להן קיום. משל השמש גם יוצר הבחנה חדה בין השמש כמקור הראיה לעולם הנראה, שאיננו מקור ההארה כלל וכלל ובכל זאת קיים כנראה בלבד. המשל מבדיל בין מקור הראיה (השמש) לבין עולם הנראה (יתר האובייקטים) . כל האידיאות נובעות מהטוב וכך גם צריך להיות במדינה, כל ההחלטות צריכות לנבוע מן המלכים - הפילוסופים.
אידיאת הטוב היא מושא ההתבוללות של הפילוסופים. אידיאה זו היא מושא להתבוללותם במובן הרחב יותר: הפילוסופים מתבוללים בכל האידיאות, וכיוון שבראש כל אידיאה מצויה אידיאת הטוב ממילא הם עסוקים באידיאה זו על בחינותיה השונות - מבחינת הטוב שבסוס ההר והאדם. לאחר משל זה גלאוקון אמר לסוקראטס כי דבריו מושלמים (אגו-פאמפ של אפלטון) ומבקש ממנו להרחיב בדבר אם בכלל ניתן להוסיף, אז מתחיל סוקראטס במשל השני - משל הקו המחולק. מבחינה ספרותית משל השמש בנוי מכלים אינדוקטיביים, הוא פונה לניסיון (החושים) וממשיל אותו לעולם המחשבות, לעומת זאת משל הקו המחולק הוא בעל אופי "דדוקטיביים" והוא מתחיל מהגיאומטריה ומנסה ממנה להתקרב לעולם החושים. התפר בין שני המשלים הוא בנקודה שבה עולה לדיון מה שמעבר להוויה, ראה הערתו הנלהבת של גלאוקון, את תחום זה (שמעבר להוויה)אינו יכול להמשיל על ידי משל השמש בהיותו משל אינדוקטיבי על פי טיבו. אי אפשר לעבור מעבר להוויה כשנסמכים על דבר מה שניתן לראיה - השמש. תהליך פיתוח הרעיון באופן אינדוקטיבי אינו חדש לנו בפוליטאה, אנו ראינו זאת במשל האותיות וכך גם בבניית המדינה עצמה כשמטרתה למצוא את אידיאת הצדק.
משל הקו המחולק:
E---------------------------------C---------------------------------------A-----------------------B----------------------- D
משל זה הוא המשכו של משל השמש ובא להגדיר בעזרת "ערך המשולש" את היחסים שבין אופני ההכרה השונים: סברה, ידיעה, מחשבה מתמטית ומחשבה דיאלקטית. במשל זה סוקראטס מבקש מגלאוקון שיצייר במחשבתו קו שחצו כשחלקו התחתון קטן יותר ולחלק כל חלק באותו יחס שוב. הקטעים אינם מיצגים אובייקטים, אלא באים כדי לעזור בקביעת היחס שבין התחומים ברמת בהירות ואי-הבהירות שהם שרויים בה. החלק התחתון של הקו מיצג את העולם של הדברים הנראים. ואילו החלק העליון הגדול יותר מיצג את עולם האידיאות. החלק התחתון ביותר בקטע התחתון בקו מיצג את הסברה והחלק העליון של אותו קטע מיצג את הידידה החושית. בקטע העליון של הקו, החלק העליון חשיבה מתמטית והחלק העליון מיצג ידיעה דיאלקטית. ברצוני להציע פירוש למשל זה, פירוש שיראה קשר אפשרי שינו לבין משל השמש. ברצוני לציין בקו עצמו - הקו שבתחילת המשל הוא רק קו ובהמשך המשל, לאחר חילוקו, נעשה לקו מחולק. הדיון שלי יהיה אם כן בקו עצמו - בקו בגלגולו הבלתי מחולק ובאותו קו עצמו בגלגולו המחולק. ברצוני לטעון שאפשר לראות את הקו באשר הוא קו כמקבילה של השמש במשל השמש. במשל השמש, השמש מראה את עצמה (המקור לכל האור שבעולם) אבל היא גם מראה, מתוך האור שהיא זורה סביבה, גם את כל הדברים האחרים הנראים בעולם (ובכלל זה בבואות וצללים).
בדומה לכך אטען שהקו שמשל הקו המחולק מציג גם את עצמו כקריטריון העליון של היררכית הקיום המצויה בעולם, ובאמצעות הצגה עצמית זו של עצמו כקו הוא מציג גם את חלקיו - את רמות הבהירות ההכרתית השונות. הנה אם כן חלקי הקו פורשים בפנינו עולם ומלואו: צללים, בבואות, חפצים, אמיתות מתמטיות, הסקות גיאומטריות ואף מחשבה דיאלקטי. שלל רמות הכרה וקיום זה, המעלה לפנינו את כל שישנו, אפשרי אך ורק באמצעות חלקי הקו. כל חלק מחלקי הקו הוא חלק המיצג רק אחד מיני אספקטים אחדים הניתנים להכרה כיש. כל חלקי הקו כשהם באחד מציגים לפנינו גלריה מגוונת של רמות הכרה וקיום. מבחינה זאת דומה משל הקו המחולק למשל השמש. כשם שור השמש מציג בפנינו ספקטרום עשיר של מראות שונים ומגוונים, כך חלקי הקו עושים דבר דומה בסמנם מגוון ססגוני של צורות הכרה ודרכי קיום. אולם מעבר למראות השונים במשל השמש נמצאת השמש עצמה בדומה לכך מעבר לחלקי הקו השונים מצוי הקו עצמו. אילו היינו מכבים את השמש עולם ומלואו, על כל מראותיו, היה כובה יחד אתה ונעלם גם הוא בדומה לכך אילו היינו מוחקים את הקו(כפי שכיבינו את השמש) היינו מוחקים יחד אתו את כל חלקיו - ההיררכיה המגוונת של דרגות הכרה ויש (שמסומנת לא על ידי הקו כולו אלא על ידי חלקיו). אם כן באמצעות מחיקת הקו היינו מוחקים גם את חלקי הקו כשם שהיינו מכבים את שלל מראות העולם באמצעות כיבוי השמש.
העליתי בדעתי אפשרות להסביר את משל השמש באמצעות הקו המחולק. אם לנסות לתאר משל זה באמצעות הקו המחולק אזי הייתי מתחיל בקביעה משלי שהנמשל אינו מתאים למשל: השמש (המשל) איננה שייכת לתחום האידיאות אלא להפך, היא שייכת לתחום שמחוץ לתורת האידיאות. היא קיימת כחלק מן העולם הנראה. לכן, כמשחק, אני מציע לצייר קו מחולק שחלקו התחתון הקצר יותר מייצג את המשל: האור, ההארה, הדברים הנראים וכל שאר המשל. החלק העליון הארוך יותר ייצג את עולם האידיאות - ללא שמש, אור ודברים מוארים אלא האידיאות של אותם דברים. אולם לא די יהיה לנו בחלוקה אחת זו. הבא נחלק כל אחד מן החלקים הקיימים על הקו לשני חלקים באותו יחס. עולם השמש והדברים המוארים מתחלק אף הוא לשניים. החלק העליון של הקטע התחתון בקו ייצג את השמש ואת יכולת ההארה שלה, ואילו חלקו התחתון של אותו קטע ייצג רק את הדברים המוארים. לשם השלמת ההסבר נפנה אל הקטע העליון של הקו שאף הוא מחולק עתה לשניים באותו יחס. קטע זה ייצג את עולם האידיאות. בחלקו העליון אסמן את אידיאת הטוב ובחלקו התחתון אציין את יתר האידיאות. הסבר זה אני מציע לצייר כדי להדגיש שקיימת בעייתיות בין המשל לנמשל. כפי שכבר הסברתי, השמש איננה שייכת לעולם האידיאות ועל אחת כמה וכמה שהדברים הנראים גם הם לא שייכים לעולם זה.
משל המערה:
משל המערה הוא המשכם של שני המשלים הקודמים, והוא מתקבל, למעשה, על ידי צירוף של משל השמש ומשל הקו המחולק: כאן בא המשל לפיתוחו המלא. סוק' מבקש מגלאו' לדמיין במחשבתו מערה מתחת לאדמה. המערה בקצה רחבה ובמסלולה החוצה מפותלת עד שאין אור יכול להיכנס. בקצה ישובים להם אנשים שמרגע היוולדם כבולים לכיסאות ומביטים על דופן המערה. על דופן המערה מוקרנים צללים הנוצרים על ידי אנשים המחזיקים פסלי אנשים ובע"ח. האנשים
עומדים לצד חומה המפרידה בינם לבין ה"אנשים הכבולים", מהלכים לאורכה ,מזיזים את הפסלים מעל החומה, משמיעים קולות מדי פעם ויוצרים צלליות על הדופן והדים באזני ה"כבולים". לעיתים נדירות משתחרר אחד ה"אנשים הכבולים" ומתחיל ללכת לכיוון האש. הוא מסתנוור מהאש ולאחר שהתרגל למדורה מפנה את צעדיו אל מחוץ למערה. כשיצא מהמערה יסתנוור מאור השמש, החזק בהרבה מאור המדורה אליה כבר התרגל, אך במהרה יצא אל הלילה ויתרגל אט אט לשמש. לבסוף ירגיש מעט בודד מחוץ למערה לבדו וינסה לחזור למערה. הוא יאלץ עכשיו להתרגל לחושך שם ולתפיסת עולמם. לאחר מכן ינסה להשתלב ביניהם אבל לא יוכל לעשות זאת כיוון שכבר ראה את השמש ומבין הוא עכשיו כי הצלמים אינם אלא תעתועים. אני מציע פרוש למשל זה לפיו שלושת המעמדות העיקריים של המדינה נמשלים לשלושת סוגי האוכלוסיות במערה. הפילוסוף, כמובן, מופיע כבר בדברי אפלטון ואין צורך כאן לפרש פירוש נוסף. אני מציע לזהות את “האנשים הכבולים" (בוהי בצללים ושומעי ההדים) כמעמד הפועלים - המעמד הנשלט ביותר במדינה, במובן זה שאינו שולט באף מעמד אחר. אני מציע עוד לפרש את אותם אנשים המהלכים לאורך הקיר כשבידיהם פסלי חיות ואדם כשהם משמיעים קולות המהדהדים במערה - את אלה לזהות כמי שמייצג את מעמד המגינים. פירוש זה של “אנשי הקיר” נראה לי כיכול להתאים, משום שהמגינים שולטים על קבוצה אחרת - הפועלים. כדי לנמק פירוש זה שאני מציע כאן ברצוני להצביע על הדרגות השונות של התנועה שיש לכל אחת משלושת טיפוסי האנשים המופיעים במשל. קבוצת “האנשים הכבולים" היא חסרת תנועה לחלוטין. אנשים אלה אינם יכולים אפילו להניע את צווארם - להסב את ראשם. ידיהם כבולות והם קשורים למקומם. אציין עוד שקבוצה זו חיה באשליה גמורה - אין להם כל קשר עם משהו ממשי, ובכלל זה אפילו האנשים האחרים הכבולים כמותם. הם רואים רק צללים ושומעים רק הדים. לעומת הקבוצה השנייה “אנשי הקיר” הם בעלי תנועה מסוימת אם כי גם מוגבלת. אלה כבר מהלכים אבל הליכתם מוגבלת - רק לאורך הקיר. הם גם מניעים את ידיהם על מנת להניף את החפצים. יתרה מזאת יש להם קשר עם דברים ממשיים יותר: החפצים שבידיהם הם חפצים של ממש, אף על פי שחפצים אלה מוצגים כדברים ממשיים עוד יותר שמצויים מחוץ למערה (בע"ח ואנשים). קבוצת אנשים זו שולטים ב"אנשים הכבולים", ולכן, בשל אופיין משולש זה - חופש תנועה מסוים, קשר לעצמים בעלי ממשות כזאת או אחרת ויכולת שליטה באנשים שאין להם כל אלה, אני מציע לפרש את “אנשי הקיר” כמיצגים את מעמד המגינים. לפילוסוף יש כמובן את יכולת התנועה המרבית - הוא מהלך הן בתחתית המערה (בין “האנשים הכבולים”), הן לצד “אנשי הקיר” אם ברצונו בכך הן במעלה הדרך המובילה אל מחוץ למערה והן מחוץ למערה. הפילוסוף גם רואה את כל סוגי המראות האפשריים: הוא יכול לבחור לראות את הצללים שעל דופן המערה, את העצמים שבידי “אנשי הקיר” ואת האש שמאחוריהם והוא כמובן רואה את חזות העולם שמחוץ למערה על כל השתקפויותיו (במים) וכל מראותיו הממשיים יותר. הפילוסוף יכול אפילו להתבונן בשמש שאורה הוא המקור לכל המראות שבמשל, במיוחד אם נבין את אורה של האש במערה כחיקוי פחות של אור השמש. הפילוסוף שולט גם שליטה עליונה ביתר האנשים שבמשל, במובן זה שהוא יכול להתיר את הכבלים שקושרים את רגלי וידי “האנשים הכבולים” ובכך לאפשר או לא לאפשר להם תנועה הדומה לשלו(ואם הם יבחרו כמובן להתלוות אליו). לפי הפירוש שאני מציע הנקודה הבאה נראית לי מרכזית להבנת המשל כולו. לחפצים המוחזקים בידי “אנשי הקיר” יכלו להיות(לפי פירושי) תפקיד כפול(וממילא גם למעמד “אנשי הקיר”- המגינים - יהיה לפי פירושי תפקיד כפול בהיררכיה האנושית המוצגת המשל). פסלי הדמויות יוצרים מצד אחד אשליות לנוכח עיניהם של אנשי המעמד הכבול אולם מצד שני הדמויות האלו מייצגות את העולם שמחוץ למערה, ומבחינה זו משמשים כרמז היחידי לכך שקיים עולם מחוץ למערה. אם למשל לאורך הקיר נישא למשל פסל של סוס אזי הדבר המקנה לאנשים הכבולים מושג כלשהו של סוסיות. עבור אדם מ”האנשים הכבולים” שנולד כאיש בעל מתכת "זהב" תשמש צללית הסוס רמז לכך שישנו עולם מחוץ למערה בעל ממשות רבה יותר מזו שהוא מכיר. אם כן החפצים שבידי “אנשי הקיר” עשויים אמנם להטעות אבל הם עשויים גם לרמוז על האמת. “אנשי הקיר”, לפי פירוש זה, שולטים ומטעים את “האנשים הכבולים”- הם מביאים אותם להאמין באשליות שווא. אולם מצד אחר הם לא רק שולטים אלא גם להם תפקיד כפול. עליהם גם לעמוד בזיקה מוגדרת לעולם שמחוץ למערה ולהישלט על ידו - כלומר להישלט על ידי עולם הפילוסופים. זיקתם של “אנשי הקיר” אל העולם שמחוץ למערה באה לידי ביטוי בחפצים שהם נושאים, חפצים עשויים מחומרים המצויים רק מחוץ למערה ועל כן הם תלויים בפילוסופים החיים בעולם שבו עצים צומחים. לא רק מצד החומר הם "תלויים" ו"נשלטים" ע"י העולם שבחוץ אלא גם מצד הצורה של החפצים שבידיהם. כפי שכבר הסברתי סוסיותו של חפץ כזה באה מהעולם שבחוץ - עולמם של הפילוסופים בו מצויים סוסים שחיים את חייהם ואינם רק מפוסלים. כלומר רק פילוסוף יכול להביא את צורת הסוס מהעולם החיצוני ולהפקידה בידי “אנשי הקיר” בדמות פסל אבל או עץ.
הקושי העיקרי, לדעתי, עמו התמודד אפלטון בכינון מדינתו כמדינה מתוקנת הוא הדאגה לקיום הצדק במסגרתה. הדבר (קיום הצדק במדינה) נעשה ע"י אפלטון באמצעות טיפול בנושא הצדק על כל צדדיו - מצד אחד הבנתו של המושג ומצד שני ניתוחו למרכיבים הניתנים ליישום. ההתמודדות עם הקושי נעשית ע"י אפלטון בהדרגה, ומכאן הצורך בכתיבת דיאלוג ארוך ומפותל. הדיון האפלטוני מטפל ברמות השונות שהזכרתי לעיל תוך שימוש במשלים, מיתוסים, טיעונים וכדומה. אולם כדי לפשט את התשובה לשאלה שלפני אחלק את הדיון לשני תת- הנושאים שניסחתי: אדון תחילה בהבנת מושג הצדק ולאחר מכן אדון בניתוחו של המושג למרכיבים הניתנים ליישום.
מושג הצדק:אפלטון מגיע למושג הצדק באמצעות סקירת ארבעת המידות הטובות: מתינות, אומץ, חוכמה וצדק. חשוב, לדעתי, להזכיר בהקשר זה את משל האותיות- שמושג הצדק ניתן להבנה הן ברמת המאקרו( אותיות גדולות) ובן ברמת המיקרו( אותיות קטנות). הצדק כמושג מצוי, לפי זה, גם ברמת המדינה(המאקרו)וגם ברמת האדם היחיד( המיקרו). עניין זה - שהצדק יכול להופיע לא רק במדינה אלא גם ביחיד(בנפשו) התברר כמרכזי בהמשך עבודתי. כפי שנראה נפש היחיד מחזיקה בתוכה היררכית מתכות והיררכיה זו תעשה למפתח, שבאמצעותו הצדק יוכל להיות מוחל על המדינה בשלמותה. אפלטון טוען שהצדק אינו זהה לא למתינות לחוד, לא לאומץ לחוד ולא לחוכמה לחוד. הזיהוי של הצדק נעשה כאן הרמה הרעיונית: אפלטון טוען שמבחינה רעיונית אפשר למצוא את הצדק( גם אצל היחיד וגם אצל המדינה) ביחס שבין שלושת המידות הללו(מתינות, אומץ וחוכמה). הקושי כאן הוא שיחס הוא דבר מופשט- יחס הוא יחס בין דברים ולא הדבקים בעצמם. קל להצביע על דברים כאלה ואחרים( אנשים חכמים, אנשים מתונים ואנשים אמיצים) אבל הקושי הוא להצביע על היחס בין אנשים אלה ולאתר יחס זה כדבר הקיים בעולם הממשי. הבעיה היא שיחס כזה - שהוא מופשט לגמרי - צריך להפוך לגוף מדיני שקיים במציאות. השאלה היא כיצד להפוך יחס מופשט למדינה ממשית. הפתרון שאפלטון מוצא הוא באמצעות חלוקת המושג המופשט של הצדק לגורמים הניתנים ליישום, ואת זה אתאר בחלק הבא של עבודתי.
מרכיבי הצדק הניתנים ליישום:אפלטון קבע שהיחס שנקרא צדק הוא יחס הין שלושת המידות הטובות האחרות - חוכמה, אומץ ומתינות( שהן מקבילות לשלושת האלמנטים הנפש האדם דעת, להט הרוח והתאבונות). כדי שהצדק יתממש יש לתאר יחס אפשרי בין חוכמה ואומץ ובין אומץ ומתינות. במדינתו מיחד אפלטון מעמד שלם לכל אחת מתכונות אלו - מעמד "חכם", מעמד "אמיץ" ומעמד "מתון". אפלטון קובע שיחס הצדק יתקיים קיום ממשי משעה שהמעמד ה"חכם" ישלוט ב"אמיץ" והמעמד ה"אמיץ" ישלוט ב"מתון". המעמד ה"חכם"(שהוא בעל אלמנט דעת) צריך להיות המעמד השולט כדי שהמדינה כולה תהיה צודקת. האנשים השייכים למעמד זה הנם בעלי נפש מוזהבת (לפי משל המתכות) ולכן טבעי הוא שהם ישלטו המדינה. מכיוון שהזהב הוא המתכת הטובה ביותר, לכן השלטון צריך שלה במדינה יגרום למדינה להיות טובה, כלומר ע"פ אפלטון צודקת. מכאן שקיומו של מעמד שליט כזה - מעמד חכם במיוחד, מאפשר לצדק להתקיים לא רק כרעיון מופשט אלא כמציאות של ממש. אפלטון מציע תהליך שלם של איתור אנשי נפש הזהב ולאחר מכן הוא מציע את ארגונם במעמד חסר משפחה וחסר רכוש. לא נראה לי שבמדינת ישראל (או במדינה אחרת כלשהי בעולם) מתקיים מנגנון כזה של איתור אנשי זהב אלא אם כן הבחירות לרשות הממשלה נעשות אצל חלק מהבוחרים מתוך שיקול שכזה (שמעמדם הוא בעל נפש זהב)זה קורה, לדעתי, כאשר מועמד כזה צריך היה להוכיח את עצמו בקריירה הקודמת שלו כבעל תכונות מעולות אולי רמטכ"ל או כבעל תפקיד מורכב ומחייב אחר. אם בכל זאת הבחירה לרשות הממשלה (או לנשיאות בארצות אחרות) עולה בקנה אחד במידה מסוימת עם הצעותיו של אפלטון הרי ודאי שלא יתממשו ההצעה של אפלטון לארגן את מעמד השלטון באורח חיים חסר משפחה וחסר רכוש. נהפוך הוא דבר, אנו עדים לפעמים לאנשים שיכולים להגיע למשרה שלטונית גבוהה דווקא עקב ייחוסם המשפחתי או הרקע הכלכלי ממנו הם באים.
אפלטון גם מציע חינוך מיוחד מאוד לשליטים - עליהם להתמחות בדיאלקטיקה ומלימודי המתמטיקה, מקצועות המפתחים את החשיבה הלוגית. דווקא תנאי זה מתקיים לדעתי, לפחות במעט, במדינת ישראל, משום שאחת הציפיות הן מראש הממשלה והן מחברי הכנסת להיות בעלי השכלה שהיא למעלה מן הממוצע. נקודת הדמיון העקרונית בין המדינה האפלטונית לבין מדינה כמדינת ישראל היא הרעיון של שלטון החוק - החוקים שנחקקים ע"י המעמד השליט מחייבים את המדינה כולה. דבר זה מתקיים, אני מקווה, במדינתנו באמצעות בתי משפט ויתר המוסדות המשמשים לאכיפת חוק. התנאי הבא לקיום הצדק אצל אפלטון הוא היחס של שליטה מצד השומרים במגינים. לפי אפלטון שליטה כזאת תקיים את הצדק משום שלתפקיד המגינים נבחרים (ע"י השומרים) אנשים בעלי נפש מוכספת, בעת אלמנט של להט הרוח, יש כאן צדק משום שכסף נחות מזהב ולכן רק צודק הוא שהזהב ישלוט כסף. מעמד זה מבטא את האומץ של המדינה כולה ע"י יכולת הלחימה של חבריו וחברותיו. מעמד זה מיוחד בזה שיש בו התכונה של הטבה עם מכריו (אזרחי המדינה) והיכולת לתקוף את מי שאינו מכיר (אויביו ממדינה אחרת). יחס כמו היחס בין מעמד השומרים והמגינים מתקיים לדעתי במדינת ישראל - ראש הממשלה והממשלה שולטים בצבא. במדינת ישראל הצבא דומה, לדעתי, מכמה בחינות למעמד המגינים. צה"ל כולל גם גברים וגם נשים והוא מבחינות מסוימות "צבא העם" - מיטיב עם אזרחי ישראל (ולא רודה בהם כבשלטון צבאי) ויתקוף בנחישות בשעת הצורך את אויביו. השלב הבא בהתקיימות הצדק הוא בכינון יחס של שליטה בין המגינים לבין מעמד העובדים. יש צדק בשליטה כזאת משום שלמעמד העובדים נפש נחותה מזו של המגינים (לפי משל המתכות) נפשם היא נפש ברונזה שמכשירה אותה לעמל כפיים. אין הם זוכים לחינוך מיוחד אלא אולי להכשרה מקצועית בתחום מעשי ספציפי איש איש למקצועו. אפלטון מונה מגוון עצום של מקצועות כאלה: איכרים, סוחרים, ספנים, סנדלרים ועוד ועוד...
מגון עצום כזה של מקצועות מתקיים אמנם גם במדינה מערבית כמו ישראל והוא אף הולך וגדל ככל שנושא ההתמחות מתפתח. יחד עם זאת ישנם הרבה מקצועות שנעלמים עם הקדמה הטכנולוגית, פחות חייטים ופחות איכרים וכו'...
בהשוואה למדינת ישראל - אין הצבא הישראלי שולט באזרחי המדינה שאינם חלק מהשלטון. התהליך המודרני והישראלי בפרק הוא קיומה של משטרה שמכוונת במידה זו או אחרת את חיי היום יום של האזרחים.
לסיכום, אפלטון מתמודד בהצלחה עם הקושי שבכינון מדינה צודקת, ע"י חלוקתה למעמדות שצריכים ומסוגלים לשלוט זה בזה ע"פ היררכית האלמנטים בנפשם (מתכות). הצדק של המדינה נעשה ע"י כך לעיקרון מרכזי שעל פיו כל המדינה נבנית ומתקיימת.
אפלטון
בטירוף שלנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה