מקרה השיכחה של השם "סיניורלי" הינו ניתוח עצמי שמבצע פרויד אודות חוסר היכולת להיזכר בשם זה וההזכרות השגויה בשמות אחרים. טעויות מסוג זה הן נפוצות מאוד ועד לניתוחו של פרויד לא היו מיחסים להן חשיבות פסיכולוגית אלא מגדירים אותן כשיכחה סטנדרטית של שמות שנובעות בעיקר מחוסר ריכוז או עניין. פרויד לוקח תופעה זו וקושר אותה למנגנון ההדחקה ומנסה לבחון אותה בהתאם לתורתו.
אחד ממטופליו של פרויד מתאבד עקב חוסר יכולת מינית ומודיעים לו על כך זמן קצר לפני ביקורו בהרצגובינה. בזמן ביקורו שם הוא אינו שם דעתו בנושא זה למרות שנושא זה העציב אותו. בזמן שיחה עם שותפו לכרכרה בטיול זה הוא מוצא את עצמו שלא יכול להיזכר בשמו הפרטי של האומן האיטלקי סניורלי, כל שעולה בזכרונו הם שמותייהם של שני אמנים אחרים, בוטיצ'לי ובולטרפיו. השיחה התנהלה כך; פרויד ובן שיחו דיברו בנושא הטורקים שבבוסניה, לאותם טורקים יש נטיה לקבלה של מוות ממחלה בדרך אופטימית יחסית בכך שהם מראים הבנה כלפי הרופא אם זה לא הצליח לרפא אדם כלשהו. פרויד נזכר גם שאם אותם טורקים מגלים כי הם חסרי יכולת מינית הם מאבדים את הרצון לחיות ונכנסים לדיכאון, מאפיין זה הוא משמיט מן השיחה. בשלב זה פרויד מנסה להתחמק מנושא זה כדי שלא להיזכר באותו מטופל שהיה חסר יכולת מינית ועובר לדבר על טיולים באיטליה. למרות שכביכול הוא הצליח לברוח מהנושא המודחק הוא כושל בלשונו ומעלה שמות חלופיים לשם ששכח, בוטיצ'לי ובולטרפיו.
ההברה “bo” היא שמייצרת את האסוציאציה בין בוסניה לבוטיצ'לי ומשם מייצרת אסוציאציה בין בולטרפיו לטרפוי. טרפוי היא העיירה שם קיבל פרויד את הבשורה המרה. בשם סניורלי הוא מוצא את ההברה “herr” שפרושו אדון בגרמנית. הברה זו מזכירה את המשפט "אתה הרי יודע, אדון, כאשר זה אינו פועל עוד, אז אין לחיים עוד ערך."שמחקה גם את גינוני הנימוסין של אותם טורקים המשתמשים ב"herr” בהצהרותייהם. כך עובר פרויד משכחה של השם סניורלי, דרך נסיון כושל להיזכרות בשמו של האומן עד שעולה בו הזיכרון לגבי הבשורה מטרפוי.
מנגנון ההדחקה הינו תהליך המונע מייצוג של היצר להופיע. אנחנו מדחיקים אירועים או בשורות טעונות, איננו רוצים לדעת דבר אודות אותו דבר טעון. ההדחקה מפחיתה את טעינות הדבר אבל לכל אירוע כזה יש שאריות בתודעתנו. במאמרו של פרויד "ההדחקה" הוא מנסה לבחון לאן מתועלת האנרגיה של הדבר שהודחק. אותה אנרגיה מנכיחה את עצמה בעזרת סימנים שהיא שותלת בחיי היומיום שלנו, אותם סימנים באים לידי ביטוי בסימפטום.
הסימפטום יכול להיות כשל דיבור או שיכחה, כמו שמביא פרויד בדוגמת סיניורלי, אבל יכול גם לבוא לידי ביטוי בכל דרך אחרת כמו חלום או לפעמים איבר בגוף שאינו מתפקד. הסימפטום מסמל דבר שאינו ידוע לסובייקט והוא אינו רוצה לדעת דבר אודותיו. הסימפטום שמופיע אינו מסמל את מה שהודחק אלא את האפקט שנוצר מתהליך ההדחקה. “כשהדחקה אינה מצליחה למנוע התהוותם של רגשי צער או חרדה, אפשר לפסוק עליה, שלא עלתה יפה, אף כי ייתכן שהשיגה את מטרתה בצד המוצג. אין צורך לומר כי ההדחקה שנכשלה, תעורר את התעניינותנו יותר מן ההדחקה המוצלחת, שברוב המקים תהיה מחוץ לגדר עיוננו.” (עמ' 58**) במקרה שלנו פרויד מדחיק את הבשורה מטרפוי אבל בזמן אותה הדחקה מסמן אותה בתווית של המקום בו קיבל את הבשורה, סימן זה יחזור בשלב אחר כדי לפרוק את שאריות האנרגיה מן הטעינות של הבשורה. השיחה אודות הרגלייהם הנפשיים של הטורקים מכילה בתוכה בדיוק את המקרה של אותו מטופל, מכיוון שפרויד רצה שלא להיזכר באותו מקרה הוא עובר לנושא אחר. בשיחה אודות טיולים באיטליה אותה שארית מן ההדחקה כפתה עצמה על פרויד וגרמה לו לשיבוש השם כאשר ניסה להיזכר והפכה את שם האומן לקרוב יותר לסימן שנתן לבשורה. ייתכן שאם הנושא הקודם לא היה אודות מנהגי הטורקים לא היה נזכר באותה בשורה. המסמן של המודחק חיכה להופיע בנושא שהולם את הופעתו כמו על ידי שיבוש שמות האמנים, יכול היה גם להופיע במקום אחר אם היה מתאים לנושא זה או לא היה מופיע כלל.
כאשר פרויד נזכר באותה אנקדוטה שסיפר לו אחד מעמיתיו לגבי מנהגי הטורקים הוא ממשמע אותה לפי אותו דבר שמטריד אותו ושרוצה לעלות מן המודחק. בזמן שעמיתו סיפר לו על כך לא היה לסיפור משמעות אישית לגבי פרויד אבל עכשיו כשהוא נזכר ומספר לשותפו לכרכרה הוא מעניק לסיפור את המשמעות של אותו דבר שהודחק, הוא "צובע" את הסיפור בהתאם לבשורה מטרפוי. במאמרו "הזכרות, חזרה ועיבוד" מתאר פרויד את מנגנון ההיזכרות כשרשרת של מסמנים או סיבות. ההזכרות בונה שרשרת של סיבות אותן ניתן לראות רק בדיעבד ולהסיק מהן מסקנות לגבי אופי ההזכרות. ההזכרות עצמה, כנקודה ספציפית על ציר הזמן, היא שולית וההקשר שלתוכו אנו יוצקים את הזיכרון הוא שמשמעותי לניתוח הזיכרון. החזרה של אותה הזכרות פועלת בהווה כך שהיא מעלה את אותה היזכרות למטרותיה בהקשר הספציפי. “...על אף שהסחתי את דעתי בכוונה, בתוך תוכי אותה פיסת זיכרון פעלה את השפעתה.” למרות נסיונותיו לעבור לנושא אחר הבשורה כופה עצמה עליו אם לא בזיכרון אז בשיבוש זכרונו.
חלק שני:
(1)
הלא מודע הוא אותו מקום בתודעתו של הסובייקט שהוא אינו יודע מה נמצא שם ואינו רוצה לדעת מה נמצא שם. הלא מודע הוא ההנחה שמניח פרויד בבסיס הפסיכואנליזה, הוא אינו נוכח ואי אפשר לחקור אותו ישירות. הדרך היחידה שניתן לחקור אותו הוא בתיווך של השפה ובטיפול הפסיכואנליטי כתלונה אל ה"אחר". הלא מודע מתגלה בדרך כלל כהפרעה, אי המשכיות ברצף של התודעה שכופה עצמו עליינו בכל תחומי התודעה של הסובייקט. הוא מכיל חוויות ומחשבות שספק התרחשו ספק דומיינו ואינן עולות לחלק המודע של התודעה. הלא מודע מחלחל לכל חלקי התודעה ומשפיע על חיי היומיום שלנו. אל הלא מודע נשלחות מחשבותינו ובעיקר יצרינו המודחקים, אלה, כיוון שהיו לרגע במודע, משאירים אחריהם סימנים. אותם סימנים שצרובים להם על הגבול שבין המודע ללא מודע מופיעים בחיינו בתור סימפטומים שונים.
במאמר "מכים ילד" מתאר פרויד את הפנטזיה הקמאית של ניצני המיניות. במאמר הוא מספר על פנטזיה שהבחין בה אצל מספר מטופלים (בנים ובנות כאחד), הפנטזיה אודות ההורה האהוב מכה ילד כלשהו. את הפנטזיה הוא מחלק לשלושה שלבים כאשר האמצעי לעולם אינו נוכח. בפנטזיה הראשונה ההורה מכה ילד אחר, בשניה ההורה מכה אותי ואילו בשלישית אדם זר בעל סמכות מכה ילד אחר. “הפנטזיה של תקופת האהבה האינצסטואלית טענה שהוא (האב) אוהב רק אותי ולא את הילד האחר, שהרי אותו הוא מכה. תחושת האשמה אינה מסוגלת למצוא עונש קשה יותר מאשר היפוך ניצחון זה: “לא. הוא אינו אוהב אותך, שהרי הוא מכה אותך". (עמ' 152*)ההגיון מאחורי הפנטזיה הוא שאם ההורה מכה ילד אחר אז הוא אוהב אותי. בראשונה ובשלישית אני צופה מהצד באירוע ואילו רק בשניה אני לוקח חלק פעיל, ההורה מכה אותי ולכן אינני אהוב. הפנטזיה השניה מעלה את השאלה הראשונית לגבי טיבם של יחסיי עם הוריי, לכן היא מודחקת. האם אבי אוהב אותי? פרויד מראה כיצד האני מודחק מן הפנטזיה אל הלא מודע, האני הוא לא יותר מצופה מהצד. ההדחקה היא משהו שנשמט מהמערכת, לא ניתן להפוך את השלב השני בפנטזיה למודע. האני נשאר מודחק אבל משהו מהמסר שלה בכל זאת משוחזר בטיפול הפסיכואנליטי. הפנטזיה שעולה מעמידה אותך תמיד נוכח בסיטואציה ובכך מרמזת על הפנטזיה השניה.
במאמר "ההדחקה" פרויד מתאר את מנגנון ההדחקה שעיקר פעולתו למנוע מיצרים מסויימים מלהגיע למודעות, ומשאיר אותם בלא מודע. הדבר שהודחק נשאר בלא מודע אבל כיוון שאותו דבר היה טעון ריגשית הוא משאיר אחריו עקבות. עקבות אלה משמשות את הפסיכואנלטיקן כדי לרמוז לסובייקט על אותם דברים שהדחיק. זהו חלון ההצצה ללא מודע כאשר זה בא לידי ביטוי בשפה. כפי שניתן לראות בדוגמת סניורלי, הבשורה מטרפוי הודחקה אבל ללא מודע זרועות ארוכות והוא שולח סימנים עד כדי שיבוש הזיכרון. אותו אירוע של שיכחה מכיל בתוכו יותר מהדחקה של בשורה עצובה. ישנה גם זיקה בתוכן לגבי הבשורה וההזכרות במנהגי הטורקים בבוסניה מעבר לדמיון הצורני-פונטי של ההברות. הבשורה שקיבל פרויד מודחקת לא רק בגלל אופי הבשורה אלא בגלל שזו נוגעת ישירות אליו ובאה אליו כביקורת. מה שמודחק כאן הוא אותו רגש אחריות של רופא למטופלו, פרויד רואה במקרה זה כביקורת על עבודתו. הוא טוען שהשקיע במטופל זה מאמץ לא מבוטל ובכך מנסה לחזק עצמו מספקותיו. אבל הטריגר לנושא זה הוא לא רק הרצף הפונטי שבherr או bo אלא בתוכן המשפט שנוהגים לומר הטורקים "אדון, מה יש כאן לומר? אני יודע, אם אפשר היה להצילו, היית מצילו!". זהו בדיוק המשפט שהוא רוצה לשמוע מאותם אנשים שנכנסים לדיכאון בגלל אין אונות. ניתן לזהות אצל פרויד את השימוש של הלא מודע במסמנים שהשאיר המודחק. לא לחינם הוא נזכר דווקא במנהג זה, המשפט אותו נוהגים לומר הטורקים דומה למשפט שהוא נזכר מיד לאחריו, "אתה הרי יודע, אדון, כאשר זה אינו פועל עוד, אז אין לחיים עוד ערך." ושני אלה יחד משלימים לפרטי המקרה של הבשורה מטרפוי. הלא מודע משחק כאן תפקיד חשוב בכך שהוא נכשל בהדחקה שלמה של הבשורה ומצד שני אינו מעלה את זכרונה במלואה אלא במרומז, ממש כשם שהלא מודע עצמו אינו נוכח אלא רק בהופעתו.
הרעיון שהלא מודע מתקיים רק בגבולות השפה מתואר בדוגמת סניורלי. לא רק הדימיון הפונטי מוביל לשרשרת האסוציאציות אלא גם המשפטים בהם נזכר הם בעלי מבנים דומים ובשניהם הוא משתמש בגינוני הנימוסין ויוצר ביניהן התאמה. השכחה של המילה בתוך השפה והדחיפה של המילים השגויות על ידי הלא מודע כדי ליצור את האסוציאציה למה שהודחק, מראות את תלותו בשפה. השפה אינה יכולה לבטא את שנמצא בלא מודע ורק הסימן שנשאר ממה שהודחק אפשר להתייחס אליו אבל רק כמרמז על דבר אחר בלתי מוסבר.
זיגמונד פרויד (תרגום: אדם טננבאום)
על הפסיכופתולוגיה של חיי היום-יום
(על שכחה, פליטת פה, פספוס/התחלקות/החלקה/שליחת ידיים, אמונת הבל וטעות)
והנה האוויר רדוף ועמוס רוחות עד
שאין איש היודע להתרחק מהן.
פאוסט, חלק II, פרק 5
I
שכחת שמות פרטיים
בגיליון של "הירחון לפסיכיאטריה ולנוירולוגיה" משנת 1898 פרסמתי מאמר קטן בשם "על המנגנון הנפשי של השכחה", וכאן אחזור על תוכנו ואשתמש בו כנקודת פתיחה להמשך הדיון. במאמר הצגתי ניתוח פסיכולוגי לתופעה המצויה של שכחה זמנית של שמות פרטיים בעזרת דוגמא תמציתית מתצפיותיי על עצמי. הגעתי למסקנה שאותו מקרה בודד, שגרתי ומבחינה מעשית נעדר משמעות מיוחדת, של כשל בתפקוד נפשי – בהיזכרות – מאפשר פתרון שמרחיק לכת מעבר לשימוש המקובל בתופעה.
אם אינני טועה טעות מופרזת, הרי שאם נתבע מפסיכולוג הסבר מתקבל על הדעת לכך שלעתים כה תכופות נשמט שם מזיכרוננו, על אף שהוא נחשב למוכר לנו, הרי שהוא יסתפק בתשובה כי שמות פרטיים מועדים ביתר קלות לשכחה בהשוואה לתכנים אחרים בזיכרון. הוא ימנה את הסיבות הסבירות להעדפה כזו של השמות הפרטיים, אבל לא יחשוד שהמקרה תלוי בנסיבות אחרות.
תצפיות בפרטים מסוימים העניקו לי הזדמנות לעסוק באופן יסודי בתופעת השכחה הזמנית של שמות. אמנם לא בכל המקרים ניתן להבחין בפרטים האלה, אך במקרים בודדים ניתן לזהותם בבהירות מספקת. במקרים האלה אין רק שכחה, אלא גם זיכרון שגוי. מי שמתאמץ להיזכר בשם שנשמט מזיכרונו, בתודעתו עולים שמות אחרים – שמות תחליפיים. אמנם, אלה מזוהים מייד כלא נכונים, ואף על פי כן, שבים וכופים עצמם בעיקשות לא מבוטלת. המנגנון/התרחיש שאמור להביא לשחזור השם המבוקש עבר מעין התקה והוליד לפיכך תחליף שגוי. ובכן, אני מניח אפוא שהתקה זו אינה כפופה לגחמות נפשיות, אלא שומרת על נתיבים חוקיים וצפויים. במילים אחרות, אני משער כי לשם התחליפי או לשמות התחליפיים קשר מוחשי לשם הנדרש. הקשר מאפשר התחקות אחר עקבותיה. ואני מקווה שאם יעלה בידי לאמת קשר זה, אז אוכל גם לשפוך אור על מהלך הדברים בשכחת השם.
בדוגמא שבחרתי בשנת 1898 לצורכי אנליזה/ניתוח, השם שבו התאמצתי לשווא להיזכר היה שמו של האמן אשר יצר בקתדרלה של אורבייטו את התמשיחים המופלאים של "יום הדין". במקום השם המבוקש – סינורלי[Signorelli] – כפו את עצמם שני שמות אחרים של ציירים – בוטיצ'לי[Botticelli] ובולטרפיו[Boltraffio]. שיקול הדעת שלי דחה אותם מייד ובהחלטיות כשמות לא נכונים. לאחר שצד שלישי מסר לי את השם הנכון, זיהיתי אותו מייד וללא היסוס. בעקבות חקירת ההשפעות והנתיבים האסוציאטיביים שבזכותם שחזור השם עבר התקה באופן כזה – מהשם סינורלי אל בוטיצ'לי ובולטרפיו – התקבלו התוצאות הבאות:
- אין לחפש את הסיבה להישמטות השם סינורלי באופיו המיוחד של השם עצמו, ואף לא באופיו הפסיכולוגי של ההקשר שבתוכו הוא נכלל. השם הנשכח היה מוכר לי בדיוק כמו אחד מהשמות התחליפיים – בוטיצ'לי – ובמידה רבה יותר מהתחליף השני – בולטרפיו –, כי על האיש שהחזיק בשם אין בידי לומר דבר מלבד לציין את השתייכותו לאסכולה של מילנו. אולם, ההקשר שבו התרחשה שכחת השם נראה בעיני תמים ואינו מוליך לשום הסבר נוסף: נסעתי עם זר בכרכרה מרגוּזָה [Ragusa] בדלמטים אל תחנה בהרצגובינה; שיחתנו נסבה על טיולים באיטליה, ואני שאלתי את חברי למסע האם כבר ביקר באורבייטו [Orvieto] והתבונן שם בפרסקות המפורסמות של ***.
- שכחת השם מתבהרת רק לאחר שאני נזכר בנושא שעלה מייד לפני כן באותה שיחה, והיא מראה את עצמה בתור הפרעה לנושא החדש והנושא הקודם משבש את הופעתו. זמן קצר לפני שהצגתי לחברי למסע את השאלה האם כבר ביקר באורבייטו, ניהלנו שיחה על מנהגיהם של הטורקים החיים בבוסניה ובהרצגובינה. סיפרתי דבר ששמעתי מעמית למקצוע שעבד בקרב האנשים האלה: הם נוהגים להפגין אמונה מלאה ברופא והם מקבלים את הגורל בהכנעה גמורה. כאשר אין מנוס מלהודיע להם שאין תקווה לחולה, הם עונים: "אדון, מה יש כאן לומר? אני יודע, אם אפשר היה להצילו, היית מצילו!" – רק במשפטים האלה מתגלים המילים והשמות: בוסניה, הרצגובינה, אדון, שאותן ניתן לשלב בשרשרת אסוציטיבית בין סינורלי לבין בוטיצ'לי – בולטרפיו.
- אני מניח שסדרת המחשבות על מנהגי הטורקים בבוסניה וכו' הוכשרה לשיבוש הרעיון הבא משום שהסטתי את תשומת לבי ממנה עוד לפני שהסתיימה. אני נזכר אפוא שרציתי לספר אנקדוטה אחרת, סמוכה בזיכרוני לראשונה. לטורקים האלה הערכה רבה להנאה המינית העומדת אצלם מעל הכול, ובעקבות שיבושים בתפקוד המיני הם נופלים לייאוש, העומד בניגוד מוזר לאדישותם במקרה של סכנת מוות. פעם, אחד המטופלים של עמיתי אמר לו: "אתה הרי יודע, אדון, כאשר זה אינו פועל עוד, אז אין לחיים עוד ערך." הבלגתי ולא סיפרתי על מאפיין אופייני זה מכיוון שבשיחה עם אדם זר לא רציתי לגעת בנושא. אולם, לא עצרתי כאן; הטיתי את תשומת לבי גם מהמשך המחשבות, שהיה בידן להתקשר אצלי אל הנושא "מוות ומין". באותה עת הייתי עוד תחת השפעתה של בשורה שקיבלתי שבועות אחדים קודם לכן בעת שהות קצרה בעיר טרפוי[Trafoi]. מטופל שבו השקעתי מאמץ לא מבוטל סיים את חייו מפאת הפרעה מינית בלתי ניתנת לריפוי. אני יודע בוודאות שבאותה נסיעה להרצגובינה אירוע עצוב זה וכל הקשור אליו לא עלה בזיכרוני המודע. אולם, החפיפה בצמד טרפוי – בולטרפיו מאלצת אותי להניח, שעל אף שהסחתי את דעתי בכוונה, בתוך תוכי אותה פיסת זיכרון פעלה את השפעתה.
- אינני יכול להתייחס עוד לשכחת שמו של סינורלי כאל התרחשות מקרית. עליי להכיר בהשפעתו של מניע המשפיע על התהליך הזה. היו אלה מניעים שגרמו לי לקטוע את הדיווח על מחשבותיי (על מנהגי הטורקים וכו'), ובנוסף השפיעו עליי וחסמו מתודעתי את המחשבות הנלוות אליהן שהיו מוליכות עד לבשורה מטרפוי. לפיכך, רציתי לשכוח משהו, הדחקתי משהו. לאמיתו של דבר, לא רציתי לשכוח את שמו של האומן מאורבייטו אלא דבר אחר; ואולם, הדבר האחר הזה הצליח להתחבר בקשר אסוציאטיבי עם שמו. אי לזאת, מעשה ידי החטיא את המטרה, ועל כן בניגוד לרצוני שכחתי את הדבר האחד, בזמן שרציתי מתוך כוונה מלאה לשכוח את הדבר האחר. הרתיעה להיזכר הייתה מופנית כלפי תוכן אחד; אי-היכולת להיזכר הופיעה בתוכן אחר. זה בהחלט מקרה פשוט יותר אם הרתיעה והאי-יכולת להיזכר היו פועלות על תוכן זהה. – השמות החליפיים כבר לא מצטיירים בעיני כלא-מוצדקים לחלוטין, כפי שהצטיירו לפני כשהוצג הפתרון; במידה שווה הם משמשים לי תמרור אזהרה (כדרכה של פשרה) הן למה שרציתי לשכוח והן למה שרציתי לזכור, ומראים לי שכוונתי לשכוח דבר מה לא לגמרי צלחה, וגם לא נכשלה בשלמותה.
- בולט מאוד סוג הקשר שנוצר בין השמות המבוקשים לנושא המודחק (של מוות ומיניות וכו', שבו מופיעים השמות בוסניה, הרצגובינה, טראפוי). התרשים כאן משוכפל מתוך המאמר משנת 1898 ותכליתו להציג בצורה מוחשית את הקשר הזה.
[??? לעצב טבלה עם חצים ????]
סינור לי Signor elli בוטיצלי Bo tticelli בולטרפיו Bo l traffio
הר צגובינה Her zegowina בו סניה Bo snien
אדון מה נותר לומר כאן וכו' Herr טראפוי Trafoi
מוות ומיניות
(מחשבות מודחקות)
השם סינורלי חולק לשני קטעים. זוג הברות אחד שב והופיע ללא שינוי באחד מהשמות החליפיים (elli). הזוג השני זכה בתרגום של Signor אל Herr (אדון) בזיקות רבות ומגוונות אל השמות הכלולים בנושא המודחק, אך הודות לכך הלך ואבד לשעתוק השם. תחליף השם שלו התחולל כביכול בדרך של התקה בחיבור השמות "הרצגובינה ובוסניה", ללא התחשבות במובן ובתיחום האקוסטי של ההברות. ובכן, בתהליך הזה השמות זכו לטיפול דומה כמו האותיות של משפט שאמור לעבור המרה לחידת ציורים (רבוס). לתודעה לא נודע דבר על ההשתלשלות כולה שיצרה בנתיבים כאלה את השמות התחליפיים במקום השם סינורלי. נדמה כי תחילה לא ניתן לאתר זיקה בין הנושא שבו צף ועלה השם סינורלי לבין הנושא המודחק שקדם בזמן, לפחות לא זיקה הגולשת מעבר לאותה חזרה של הברות זהות (או ליתר דיוק, סדרת אותיות).
ייתכן ולא מיותר להעיר שאין סתירה בין ההסבר לעיל לבין התנאים שמניחים הפסיכולוגים לגבי השחזור/ההיזכרות והשכחה, תנאים שהם מבקשים למצוא באי-אלה יחסים ותכונות. למקרים מסוימים בלבד הוספנו מניע המתווסף לכל ההיבטים שמזמן זכו להכרה כגורמים שבכוחם לגרום לשכחת שם, ומעבר לכך הבהרנו את המנגנון של ההיזכרות השגויה. הנטיות האלה חיוניות גם במקרה שלנו על מנת לאפשר ליסוד המודחק להשתלט באופן אסוציאטיבי על השם המבוקש ולכלול אותו בפעולת ההדחקה. ייתכן ולשם אחר עם תנאים נוחים יותר להיזכרות, זה לא היה קורה. הרי סביר שיסוד מודחק ישאף להפגין את השפעתו במקום אחר, אך ישיג את מבוקשו רק במקרה שמזדמנים לו תנאים הולמים. במקרים אחרים ההדחקה [Unterdrueckung] עולה יפה, ללא הפרעות תפקודיות או כפי שנוכל לטעון בצדק, ללא תסמינים/סימפטומים.
ובכן, כשנסכם את התנאים לשכחה של שם המלווָה בשיבוש זיכרון נקבל: 1) נטייה מסוימת לשכחת השם הזה, 2) תהליך הדחקה שהסתיים זמן קצר קודם לכן, 3) אפשרות להקים אסוציאציה חיצונית בין השם הנדון לבין היסוד שהודחק קודם לכן. מתקבל על הדעת שאין הכרח להחשיב יתר על המידה את התנאי האחרון, שכן לאור התביעות הדלות המוטלות על האסוציאציה, יש להניח שהיא תתעורר במרבית המקרים. שאלה נוספת ומעמיקה יותר שואלת האם אסוציאציה חיצונית כזו באמת יכולה לשמש כתנאי מספיק לכך שהיסוד המודחק ישבש את שחזור השם המבוקש, או שבכל זאת נחוץ קשר אינטימי יותר בין שני הנושאים. במבט שטחי ייתכן ונרצה לדחות את התביעה האחרונה ונחשוב כי מספיקה ההתנגשות בזמן בעוד שהתכנים שונים לחלוטין. אולם, לאחר בדיקה יסודית מגלים בתכיפות גוברת כי לשני היסודות (המודחק והחדש) המקושרים על-ידי אסוציאציה חיצונית יש מלבד זאת זיקה בתוכן, וניתן להוכיח זיקה כזו גם בדוגמא סינורלי.
ערכה של התובנה שהשגנו בניתוח של הדוגמא סינורלי תלוי כמובן בהחלטה האם להכריז על מקרה זה כעל אירוע אופייני או יוצא דופן. והנה, אני חייב לטעון שבתכיפות לא שגרתית מתרחשת שכחת שם המלווה בהיזכרות שגויה, בדומה לפתרון של המקרה סינורלי. כמעט בכל המקרים שעלה בידי לעקוב אחר תופעה זו אצלי, גם עלה בידי להסביר אותה לעצמי באופן שהוזכר למעלה כמונעת על-ידי הדחקה. עלי גם להדגיש עוד היבט אחר התומך בטבעה האופייני של האנליזה שלנו. אני חושב שזה לא מוצדק להפריד באופן עקרוני בין מקרים של שכחת שמות המלווה בהיזכרות שגויה לבין מקרים בהם לא נתקלנו בשמות תחליפיים שגויים. במקרים אחדים שמות תחליפיים אלה צצים ועולים באופן ספונטני; במקרים אחרים, שבהם הם לא עלו באופן ספונטני אפשר לכפות את הופעתם בזכות מאמץ מרוכז. במקרה הזה, מתגלות אותן הזיקות לגורם המודחק ולשם המבוקש, כמו במקרה שהם הופיעו באופן ספונטני. נראה כי לשני ההיבטים משקל מכריע בעלייתו לתודעה של השם התחליפי. ראשית, גיוסה של תשומת הלב, שנית תנאי פנימי הנצמד לחומר הנפשי. היה ביכולתי לחפש אחר התנאי הזה בקלות הרבה, פחות או יותר, שבה מופקת האסוציאציה החיצונית הנחוצה בין שני הגורמים [השם והשם התחליפי]. חלק לא מבוטל של המקרים של שכחת שמות בלי היזכרות שגויה מצטרף לפיכך למקרים שבהם נוצר שם תחליפי, ולגביהם תופס המנגנון של הדוגמא "סינורלי". אולם, אני בהחלט לא אסתכן ואטען שיש לכלול את כל המקרים של שכחת שמות באותה הקבוצה. ללא ספק יש מקרים של שכחת שמות אשר מתרחשים בקלות רבה יותר. את מצב העניינים נתאר בזהירות מספקת בהחלט אם נצהיר: בנוסף לשכחה הפשוטה של שמות פרטיים מתרחשת גם שכחה שהמניע שלה הוא הדחקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה