השאלה המנחה של "ביקורת התבונה הטהורה" היא על דבר אפשרותה או אפס אפשרותה של המטאפיסיקה בכלל וכמדע בפרט. בעולם שאחרי ספקנותו של יום, קאנט מנסה לתת תשובה לאותה מחלוקת ארוכת שנים לגבי מקורותיה, היקפה וגבולותיה של המטאפיסיקה. קאנט מחלק את ההכרה לשלושה חלקים , הסתכלות, שכל ותבונה. הוא מייחס לתבונה את היכולת לחפש את הבלתי מותנה שמעבר לתופעות. החיפוש הבלתי נפסק של התודעה אחרי מושאי המטאפיסיקה לא יקבל מענה לעולם, וזאת כיוון שהתבונה עצמה מודעת לאותם רעיונות שהביאה עימה המהפכה הקופרניקאית. התבונה האנושית יודעת כי התופעות ,כפי שהן מופיעות בפני, אינן הדברים כשלעצמם אלא תופעות שכבר עברו עיבוד דרך ההסתכלות (חלל וזמן) והשכל (קטגוריות). קיים עוד מימד שאותו אין באפשרותנו לראות והוא זה שמטריד את מנוחתה של התבונה. הידיעה שיש רבד נוסף מעבר לתופעות גורם לה לשאול את השאלות שמעסיקות את המטאפיסיקה..
המהפכה הקנטיאנית הפוכה למעשה למהפכה הקופרניקאית, הראשונה טוענת כי הדברים מתאימים עצמם אלינו, הכרתנו היא המרכז, ודרכה הדברים נגלים לנו. השניה מפריכה את הטענה שכדור הארץ הוא המרכז של היקום הזה אלא כוכב לכת קטנטן שמושפע מכל גרם שמיים שבאופק ובלעדי כל אותם ענקים (השמש, צדק ושבתאי) סביבנו, לא היתה ממש אפשרות לבועה הכחולה שלנו להתקיים.
לתבונה אצל קאנט תפקיד נוסף והוא היותו הכלי הביקורתי של ההכרה. הביקורת של התבונה הטהורה באה מבפנים וככזאת זקוקה לזמן הסתגלות כדי לבקר את עצמה. המהדורה הראשונה עברה דרך תבונות רבות בששת השנים שבין שתי המהדורות, ובעיקר התרוצצה במוחו של קאנט. אין שינוי של השיטה הכללית אלא הבהרות לגבי שיבושים בהבנת חלקים ספציפיים. השיטה בנויה בצורה כזו שאם היא מכילה בעיות היא תייצר סתירות אבל אותן יהיה אפשר לראות רק בזמן שמפעילים את השיטה. השיטה בנויה כאורגאן סימביוטי ורק מי שיתפוס אותה בכללותה יוכל לזהות ולהתמודד עם הסתירות. לאחר שזוהו הסתירות, מבאר אותן קאנט בביקורת על הביקורת הראשונה. הדבר מזכיר מערכות הפעלה במחשבים שרק אחרי שמשחררים לציבור את המערכת, הבאגים (הסתירות) מופיעים, ומהדורות מעודכנות יותר מתקנות את חוסר ההתאמה בין הרכיבים השונים.
“הפרכת האידיאליזם” באה לענות לשתי צורות האידיאליזם, הדוגמאטית והספקנית. קאנט מכנה את האדיאליזם הברקליאני “דוגמאטי” כיוון שזה נשען על הנחות לא מבוססות לגבי הדברים כשלעצמם ומקור מושג החלל . לפי ברקלי, החלל הוא תנאי בלתי נפרד של האובייקטים כשלעצמם ולכן אינו בר-הוכחה או אינו באפשר כשלעצמו – כפי שהאובייקטים אינם יכיחים מבחינתו כי רק מה שנתפס - קיים. באסתטיקה הטרנסצנדנטלית קובע קאנט כי מושג החלל הינו הסתכלות ותנאי להכרה. הסתכלות חללית טהורה (כשלעצמה) היא אפשרית כפי שאנו עושים בגיאומטריה. החלל אינו תנאי לדכ”ל אלא תנאי להופעת התופעות בפניי ולכן מגיע ברקלי למסקנה דוגמאטית זאת, כי לא ניתן להכיר אובייקט שאינו מוצג לנו כממוקם בחלל. הדוגמאטיות של ברקלי מתבטאת בעיקר בהנחתו כי התופעות הן הדכ”ל.
האידיאליזם "הבעייתי" של דקארט מתבסס על הספקנות לגבי עולם חיצון. דקארט מסתמך על אפס היכולת להוכיח מציאות מחוצה למציאותנו על ידי נסיון לא אמצעי ובהמשך מסיק כי ההיגד היחיד שהוא ודאי הוא הcogito. בהתאם למתודת הטלת הספק הקרטזיאנית הוא משאיר הנחות שאינן מוכחות מחוץ ל"רשימת הדברים הברורים והמובחנים”. דקארט רואה את ה"אני" כדבר שמתמיד בזמן ושומר על אחדותו ולכן אותו "אני חושב" הוא שעומד בבסיס כל פעולה מחשבתית או בעולם.
קאנט מפריך עמדה זו בכך שמראה שהוכחת קיומו של ה"אני" תלוי בתופעות שמופיעות בפניי. תפיסת הזמן, אותה קובע קאנט גם כן באסתטיקה הטרנסצנדנטלית, מתאפשרת רק כאשר מושאים חיצוניים מתגלים לי דרך החוש החיצוני. האינטואיציה היא סבילה, מקבלת את נתוני החושים וממקמת אותם במימד חללי זמני. קביעת ה"אני" כמתמיד בזמן מתאפשרת בזכות הופעתם של מושאים חיצוניים בהסתכלות.
יש כאן התאמה לשיטתו הכללית של קאנט שמתארת את מערכת התודעה כסימביוטית, כך שהחלקים השונים משפיעים על חלקים אחרים ומושפעים מחלקים אחרים. המערכת כאורגאנון, שכל חלק הוא הכרחי לשלמות המערכת אך אף אחד מהחלקים אינו מספיק לכשעצמו.
ה"אני" כחלק במערכת התודעה הוא הכרחי, תפקידו מרכזי והוא זה שמאחד את כלל המחשבות והפעולות לישות אחדותית. אך בניגוד לדקארט, שטוען שה"אני" הוא תנאי הכרחי ומספיק להכרת העולם (בתוספת אישור מהאל הטוב והכל-יכול), קאנט טוען שזהו חלק במערכת שצריך את ההסתכלות הזמנית למען התמדתו ואילו ההסתכלות הזמנית זקוקה למושאים חיצוניים שיפעילו אותה. כך מוכיח קאנט, לשיטתו, כי ה"אני" אינו עומד בפני עצמו אלא תלוי בחלקים אחרים של המערכת, ודווקא באינטואיציה שתלויה בעצמה במושאים חיצוניים. אותו "אני" בלתי מעורער של דקארט הופך לתלוי, בעקיפין, בדבר הראשון בו מטיל דקארט ספק, במושאים החיצוניים של עולם החושים.
קאנט נשען כאן על מסקנותיו מן האסתטיקה הטרנסצנדנטלית, כי החלל והזמן הן הסתכלויות של האינטואיציה ודרכן עוברים נתוני החושים. בנוסף לכך תלוי ה"אני" בחלק אחר של המערכת, השכל- קטגוריית העצם. קאנט נשען כאן על מסקנותיו מן האנליטיקה, לגבי הופעתם של האובייקטים לאחר שהורכבו על ידי השכל, כעצמים אחדותיים. כך אחדותו של ה"אני" תלוי בקטגוריית העצם הן לשם אחדותו שלו והן לאחדותם של האובייקטים.
קאנט לוקח את טענה “אני חושב משמע אני קיים" ובוחן אותה לאור שיטתו. אותו "אני קיים" שנובע מה"אני" החושב צריך נקודת ייחוס, קיום ה"אני" חייב להיות ביחס למשהו בהסתכלות. ההסתכלות מקבלת את נתוני החושים כיוון שיש שם בעולם החיצון מושא כלשהו שמפעיל אותה, זו אינה הזיה או כח מדמיין. יש קשר בין ה"אני" החושב ל"אני" הקיים בגלל שחלקי המערכת השונים קשורים זה בזה. ה"אני" הקיים שמלווה את כל פעולותיי בעולם מאוחד עם ה"אני" חושב שמלווה את כל מחשבותיי.
קאנט נשען כאן על הנחת היסוד האמפרציסטית שלכל מושג קודם רושם, אך עם זאת קובע כי ישנם חלקים אפריוריים במערכת, כמו הרציונאליסטים, שמאפשרים בכלל את הכרת הרושם. הוא לוקח את ההנחות הבסיסיות של שתי הפילוסופיות ומנסה למקם אותן בתיאוריה קוהרנטית אחת. הסינתיזה בין שני הזרמים המנוגדים הללו מספקת תיאור והסבר יותר "קומונסנסי" למבנה התודעה ולאופן בו אנו מכירים את העולם.
בסוף ההערה קובע קאנט כי משפט היסוד :”קיים למעשה נסיון חיצוני" משמש אותנו תמיד למען התמדתו של ה"אני". הדימוי אודות הדבר המתמיד במציאות שונה מן הדימוי (הדמיוני) המתמיד. הדימוי, גם הדמיוני וגם המציאותי יכולים להשתנות ולהחליף צורה אבל תמיד ביחס למתמיד, תמיד ביחס לדבר שבחוץ שאנו חווים בחוש החיצוני. המתמיד שונה מן הדימוי, ובתור דבר חיצוני, הוא משולב בקביעת מציאות ה"אני". אותו מתמיד שנמצא שם בחוץ ושונה מדימויינו הוא שיוצר את ההתמדה של ה"אני" וקביעתו במציאות, שם נמצא הקשר בין החוש הפנימי לחיצוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה