על המדינה הראשונית - קריאה פוליטית בפוליטאה

הדיאלוג "פוליטאה”¹עוסק בשאלת מהות הצדק. אפלטון מתאר בדיאלוג זה את שיחתו של סוקרטס עם גלאוקון ואדימנטוס, בעיקר, כשאתם יושבים ומאזינים קומץ מצעירי אתונה. ניתן להתייחס לדיאלוג האפלטוני כשיחה המתרחשת בין סוק' לדמויות השונות אך עם זאת ישנו גם ניתוח של הטקסט כשיחה בין אפל' לקורא. אשתדל להפריד בין שני הניתוחים למרות שלעתים מתגלה שהם היינו הך, היות והטקסט הוא אחד. השיחה מתחילה בשאלה "מהו צדק?”, כאשר המארח קפאלוס נשאל ראשון ואחריו פולמארכוס ותראסימאכוס. כל אחד מהם מציג את הגדרתו לצדק ואילו סוק' הודף את הגדרותיהם בדוגמאות נגד וסותר את טענותיהם. לאחר ניסיונות כושלים של הגדרת הצדק מצדם מצטרפים לשיחה גלאוקון ואדימנטוס. השניים מבקשים מסוק' שלא ידבר בשבחה של הצדקה או בגנותה של העוולה אלא ינסה לבחון את מהותן. סוק' מסכים ופורש בפניהם את שיטתו: את הצדק מייחסים לאינדיבידואל ולמדינה. אם נחפש את הצדק באובייקט בקנה מידה גדול יותר נוכל לחזור לאובייקט הקטן יותר ולהשוות בין התכונות שמצאנו. את שיטתו יישם בעזרת הדמיה של הרכבת מדינה מראשיתה. לאחר שיזהה את הצדק במדינה יוכל לשוב לאינדיבידואל ולחפש את אותן תכונות אצלו. יחד עם חבריו לשיח ובעזרת שאלות מנחות הם בונים את המדינה שלב אחר שלב...

משל האותיות הגדולות והאותיות הקטנות – משפטי החפיפה

את שיטתו של סוק' מכנים "משל האותיות הגדולות והאותיות הקטנות" (עמ' 215)¹. ניתן לראות את הדמיון שבין משפטי החפיפה בגאומטריה (למשל: שני משולשים השווים זה לזה בארכי שתי צלעות ובזווית שביניהן, הם חופפים [צ.ז.צ]) לבין השיטה שמציע סוק'. אם נמצא מספיק תכונות זהות בין שני אובייקטים, גם אם גודלם שונה, נוכל לקבוע כי יש חפיפה (או דמיון) בין שני האובייקטים. סוק' מניח כי ניתן למצוא את תכונת הצדק גם אצל האינדיבידואל וגם במדינה. לשיטתו, יותר קל לבחון את תכונת הצדק במדינה ולאחר מכן לזהות את הצדק באינדיבידואל. למרות שסוק' מציג את המשל כך, המשל עובד לשני הכיוונים, מן האובייקט הקטן אל הגדול ומן האובייקט הגדול אל הקטן. כפי שמבחינת משפטי החפיפה אין הבדל אם אנו בוחנים קודם את האובייקט הגדול או הקטן, כך גם בלשון המשל ניתן לחשוב על מצב בו אנו עומדים מקרוב לפני אותיות ענקיות ונעזרים באותיות קטנות שכתובות ליד כדי לזהות את האותיות הגדולות. אם כך,ניתן גם לבחון את האינדיבידואל כדי להבין את תכונותיה של המדינה, באותם מקרים שהתכונות של אינדיבידואל ברורות לנו יותר מתכונות המדינה. שיטה זו משמשת את סוק' לאורך הדיאלוג כולו אך בעיקר ישתמש בה בספר השמיני כאשר ישווה בין המשטרים השונים לתכונות האופי השונות שמרכיבות את נפש האדם.

המדינה הראשונית"הבא אפוא, נבנה-נא בשיחתנו מדינה מראשיתה" (עמ' 216)¹.

המדינה נבנית בשלבים, בהתאם לצרכים הבסיסיים של התיישבות אנושית. סוק' מעלה צורך מסוים ובני שיחו מהנהנים בהסכמה. בכל פעם שסוק' מרחיב את המדינה הוא מסיים בשאלה כדי לקבל הסכמה משומעיו. שאלותיו של סוק' משתמעות כשאלות רטוריות לבני שיחו, אך אולי ניתן לראות בשאלות אלה שאלות פילוסופיות, שנוטע אפל' בפי סוק', במסווה של שאלות רטוריות. שאלות רטוריות מעמידות בבסיסן הנחות קונבנציונליות שמקובלות על הנמען, התשובה לשאלות כאלה היא חד משמעיות והנמען יענה בהתאם למערך ההנחות שלו. בני שיחו של סוק' מחזיקים בהנחות מסוימות המתאימות לאתונה של תקופתם ולכן מסכימים לצרכים שמציע סוק'. שאלה פילוסופית יכולה לעתים להיות זהה לשאלה הרטורית בתוכן שלה רק שהיא מבקשת לבחון את אותן קונבנציות ולא לקבלן מעצם היותן מושרשות במערך ההנחות המקובלות. אם כאפל' המנסה את קוראיו ואם כסוק' המנסה את בני שיחו, הטקסט קורא לבחינה מחדש של הנחות אלה. בני שיחו, תלמידיו, אינם מקשים עליו לגבי השלבים הראשונים של בניית המדינה. אולי אותם "צרכים" שמתקבלים בהנהון בשיחתם צריכים בכל זאת להיבחן מחדש.

סוק' מניח בבסיס המדינה המתהווה שתי הנחות אלה:

"...כל אחד מאיתנו אינו דיו לעצמו, והוא זקוק לרבים זולתו.” (עמ' 216)¹

"… בשל ריבוי הצרכים, הרי הם מכנסים שותפים...” (עמ' 216)¹

מדינה מתהווה מכך שאדם, בודד, אינו מצליח לספק לעצמו את כל צרכיו. חייו של אותו אדם הופכים מורכבים מבחינת צרכיו, ולכן רוצה לכרות ברית עם אדם אחר למען יוכלו לחלוק את נטל הצרכים המורכבים אחד של השני. עד להקמת המדינה היה צריך כל אחד מהם לדאוג לכל צרכיו הבסיסיים שהם מזון, קורת גג ובגד. כלומר אפשר לראות את הקמת המדינה מצב בו שלושה אינדיבידואלים מפסיקים ליצר כל אחד לעצמו את שלושת צרכי היסוד, ומתמקדים במלאכה בודדת. כל אחד מהם יודע את שלושת המלאכות: חקלאות, בניה ואריגה. הראשון שם לב שהצליח לייצר יבול טוב אך ביתו עקום מעט ובגדיו פשוטים. שני שם לב שביתו בנוי היטב אך הזניח את יבולו ובגדיו בלויים מן הבניה. שלישי בגדיו נאים אך ביתו רעוע ויבולו דל. איחוד השלושה למדינה יאפשר לכל אחד מהם להתרכז בצורך אחד, בעוד שהאחרים יספקו לו את צרכיו האחרים. כך הם מתאחדים לקהילה שבה לכל אחד יש תפקיד ייחודי. המומחה נבחר לתפקיד זה כי הייתה לו הצלחה גדולה יותר במלאכה זו. בעל התפקיד הוא מומחה בתפקידו, ביחס לשניים האחרים. את הצלחת כל אחד מהם במלאכתו מייחסים לטבעו שתואם למלאכה זו. כך שהבנאי מצליח במלאכתו כי מטבעו הוא בנאי. הרעיון של "טבע אחד למלאכה אחת" יוצר את ריבוי התפקידים שיעלה בהמשך. בבסיסה של כל הרחבה נוספת של המדינה עומד רעיון זה, לכל תפקיד ייובא למדינה מומחה מתאים.

"… או שמא רואה אתה ראשית ישובה-של-מדינה שאינה זו?” (עמ' 216)¹

עוד בטרם נבנית המדינה מעמיד סוק' את ראשית המדינה בספק. בני שיחו משיבים כי "אין שום ראשית אחרת”, אך אולי ניתן להעלות על הדעת אפשרויות אחרות. מבחינת סיבות הקמת המדינה ניתן להעלות על הדעת סיבות שאינן הזדקקות לזולת כדי להקל בנטל המלאכות המרובות. למשל התאחדות קהילה לצורכי ביטחון והגנה, משפחות שמתאחדות מתוך אינטרסים כלכליים וכו'. אפשרויות אלו מכילות כבר אינטרסים ולכן יכולות להטות את הצדק שאנו באים לבחון, לכן עדיף להישאר עם הראשית שמציע סוק'. אך האם שלושת אזרחי המדינה הראשונית חייבים להיות שונים מטבעם? אנשים שהם מומחים ביותר משתי מלאכות הם אולי פחות נפוצים אך הדבר אפשרי. כמובן שמומחיות מגיעה בדרגות שונות ולכן ישנה אפשרות שאחד יהיה מומחה במלאכה אחת ושני מומחה פחות ממנו באותה מלאכה אך מומחה במלאכתו שלו יותר ממומחיותו של הראשון במלאכתו של השני. כלומר, כאשר אנו בוחנים את שלושת בעלי התפקיד ביחס למלאכה אחת ייווצר דירוג כאשר המומחה למלאכתו מדורג הכי גבוה ותחתיו מדורגים האחרים. שני אלה מדורגים שונה ובמקום השני מדורג זה שאיננו מומחה במלאכה זו אך עושה אותה טוב יותר מזה שמדורג אחרון. אותו אחד שמטבעו הוא מומחה במלאכה אחת עולה במומחיותו במלאכה אחרת על זה שמדורג שלישי במלאכה האחרת. אלה שמדורגים שניים יש להם משהו במשותף עם המומחה לאותה מלאכה. המומחיות המשנית איננה תואמת לטבעו בצורה מושלמת כמו מומחיותו הראשית אך יצליח בה יותר מאשר זה שמדורג שלישי. ומכיוון שסוק' מיחס את מומחיותו של אדם לטבעו יש ליחס גם את מומחיותו המשנית לטבעו, שכן הצליח במלאכה המשנית יותר מאשר במלאכה בה הוא דורג שלישי, כשהקריטריון למומחיות במלאכה מסוימת היא הצלחה במלאכה יותר מהאחרים. למשל, טבעו של הבנאי להיות בנאי, אך כיוון שהצליח במלאכת האריגה יותר מן האיכר, יש ליחס את האריגה לטבעו גם כן. כעת חולק הבנאי מטבעו משהו עם טבעו של האורג, אותו טבע אינו שונה מאחד לשני אלא יכול להכיל בצורה חלקית טבעים שונים. החלק הגדול או הדומיננטי ביותר בטבעו של אדם יהיה במלאכה אשר בה יצליח ביותר. בדרך זו ניתן לא רק להפריד בין אזרחי המדינה על פי טבעם אלא גם לאחדם על פי טבעם.

אם נאמר שמומחיותו המשנית באה לו מתוך לימוד ואינה מטבעו, נסיק כי כל אדם יכול ללמוד מלאכה שאינה מומחיותו על פי טבעו ולעסוק בה. ואם אין בנמצא מומחה גדול יותר יוכל להיות מומחה גם במלאכתו המשנית. הרי המומחה קיבל את תפקידו מתוקף היותו מדורג גבוה יותר מזה שמדורג שני במלאכתו. במצב אחר יכל המומחה להיות מדורג מול אדם העולה עליו במומחיותו. הקריטריון של המומחיות לפי הטבע מתגלה כיחסי, שכן אדם יכול להיות בעל טבע למלאכה מסוימת ובגלל שאדם אחר עולה עליו במומחיותו ייאלץ לבחור לו מלאכה אחרת כיוון שתפקיד זה כבר תפוס במדינה הראשונית, שבה יש תפקיד אחד לכל מלאכה. יותר מכך, מה יעלה בגורלו של מומחה כאשר מגיע למדינה מומחה שעולה ברמתו על המומחה הקיים? המומחה החדש מדורג גבוה יותר במומחיותו אך שניהם מומחים למלאכה זו מטבעם. תיווצר תחרות בין שני המומחים וזה שיוכיח את עליונותו במומחיות זו יישא בתפקיד זה בקהילה. זה שמדורג נמוך יותר יוכל למצוא לו מלאכה אחרת ולהישאר חלק מהקהילה. מלאכתו החדשה אמנם לא משקפת את טבעו אך בעזרת לימוד והתמדה יוכל להצליח גם בה. אדם שמחליף את מלאכתו יכול להפוך למומחה בה אם יצליח לעלות לדרגה זו ביחס לאחרים.

אם מתוקף טבעו ואם מתוך לימוד אפשר לו לאדם שיעסוק ביותר ממלאכה אחת. אפילו אם מומחיותו המשנית הנה בדרגה פחותה משל מומחה, הדבר יהיה לעזר רב לקהילה כולה ויכולה להיווצר חלוקת תפקידים שמתבססת על עזרה הדדית. בניגוד להצעתו של סוק' שבה אדם אחד תפקידו לספק לבדו צורך מסוים בשלמותו לכלל הקהילה. שלושה אנשים בעלי יכולת גבוהה בכל שלושת המלאכות עדיפים על רעיון ה"טבע אחד למלאכה אחת”. בגלל ריבוי התפקידים שיצמחו במדינה לא ניתן להעלות על הדעת שכל אחד יבצע את כל התפקידים, אבל אני נוטה לייחס לאדם אפשרות ליותר מכישרון אחד ואפילו שלושה. כלומר שאדם יוכל לקבל במדינה הראשונית יותר מתפקיד אחד ובכך יתרום יותר לקהילה. שכן מצב בו כל אחד מהשלושה בעל שני תפקידים נותן אפשרות להתחלק גם בתפקיד. הראשון שתפקידו איכר מקבל עזרה מן האורג שיש לו ידע פחות ממנו בחקלאות, האורג מקבל עזרה מן בנאי שיש לו ידע פחות ממנו באריגה והבנאי מקבל עזרה מהאיכר שיש לו ידע פחות ממנו בבניה. בצורה זו כל אחד מהם תורם לשאר הקהילה ועדיין נשאר מומחה. בדרך זו ניתן לכל אחד מהם לראות את תהליך הייצור של האחר ובכך לקרב בין אזרחי המדינה. כאשר מתוך עזרה הדדית יבואו כל הצדדים לטובת המדינה ייטיבו להבין זה את זה בעזרת הבנת מלאכתו של האחר. במצב הראשון כל מומחה דואג למלאכתו בלבד, כאשר שאר המלאכות מתבצעות ללא התערבותו. חוסר התערבותו ועבודתו הקשה יכולה להוביל אותו למסקנה שעבודתו קשה יותר. מכיוון שלא ראה את הקושי של האחרים אין סיבה שלא יזלזל במלאכות האחרות. כאשר כל אחד יודע את הקושי שבמלאכתו של השני מתעוררת אמפתיה כלפי האחר והבנה לגבי הכרחיותו למערך התפקידים.

"...אחד יהיה איכר, שני – בנאי, ושלישי – אורג?”(עמ' 217)¹.

האיכר, תפקידו לייצר מזון, לגדלו, לעבדו ולבשלו. הוא יגדל חיטה בשדה, יקצור ויעבד אותה לקמח ולבסוף יאפה לחם. הבנאי והאורג תלויים במזונו של האיכר. הבנאי, תפקידו לבנות להם קורת גג, עליו לסתת אבנים ללבנים ולייצר טיט. בנוסף לכך עליו לקחת בחשבון את מלאכתם של האחרים, לאיכר יש לבנות אסם או מחסן למען יוכל לאחסן מזון ולאורג יש לבנות חדר גדול מספיק כדי שיוכל לייצר בו את אריגיו. האורג והאיכר תלויים בבנאי. האורג, תפקידו לייצר בגדים, לעבד צמר או כותנה לכדי חוטים אותם יוכל לארוג לבד ולעצב את הבד כך שיתאים לכל אחד אישית. על הבגדים להיות נוחים ומתאימים לאקלים. בנוסף לכך יוכל האורג לייצר בדים שישמשו את הקהילה לשינה, היגיינה, מסיק זיתים וצל. הבנאי והאיכר תלויים באורג שיעשה להם בגדים ובדים. וכך כשכל אחד מהם מומחה במלאכתו הם מייצרים איש לרעהו ואין אף אחד מהם שנראה כי תפקידו חשוב יותר ממשנהו. במצב זה הם בעלי תפקידים שונים אך מבחינה פוליטית, אם לקרוא לחקיקת חוקים בין שלושה בעלי מלאכה פוליטיקה, הם שווים.

"...או שמא נוסיף עליהם גם סנדלר, או מי שהוא אחר מהעוסקים בצרכי הגוף?" (עמ' 217)¹.

כבר מהרחבתה הראשונה של המדינה מסמן לנו סוק' כי יש לבחון צורך זה. כפי שידוע סוקרטס נהג ללכת יחף, האזכור של הסנדלר בנקודה כל כך קריטית בבניית המדינה הוא אירוניה סוקרטית שמבקשת שנבחן אותה מחדש. הוא מציג בפני שומעיו את הסנדלים כצורך בסיסי של האדם, הם מבחינתם מקבלים זאת כמובן מאליו, אך לא סביר שאדם שמתנגד לנעילת סנדלים יציע בתור צורך בסיסי של התיישבות אנושית – סנדלר. מבחינת הגדרתו של סוק' את הסנדלר כעוסק בצרכי הגוף הדבר אכן מתאים לחיפוש הצרכים שלהם, אך אולי ניתן להעלות על הדעת צרכים יותר דחופים מהגנה על כפות הרגליים.

"...כי האיכר לא יתקין לעצמו את המחרשה, אם עליה להיות יפה,” (עמ' 218)¹

סוק' מצרף למדינה בעלי מלאכה שיתקינו את כלי העבודה. כל אחת משלושת המלאכות דורשת כלים משלה. בשלב שלפני הצטרפות בוני הכלים, בעלי המלאכה הראשונים, כחלק מתפקידם, בנו לעצמם את כליהם. בשלב זה האיכר בונה לעצמו את המחרשה, הבנאי מייצר לעצמו פטיש והאורג בונה לעצמו את הנול. כאשר נוסיף את הנגר וחרש הברזל נוציא מתחום מלאכתם של שלושת הראשונים את בניית כליהם. תפקידם מצטמצם וכך נוצר תפקיד חדש. כעת חמשת אזרחי המדינה תלויים זה בזה, אלה זקוקים לכלים כדי לבצע את מלאכתם ואלה צריכים מזון, בית ובגד. ניתן לקשור בין מומחיות להכנת הכלים, שכן המומחה יודע כיצד יש להשתמש בכלים במסגרת מלאכתו ולכן גם מן הראוי שידע כיצד להכין את כליו. אולי המומחה שבונה את כליו ישתמש בכלים יותר פשוטים מתוקף חוסר מומחיותו בנגרות או פחחות אך בוודאי יותר מדויקים מתוקף מומחיותו במלאכה.

סוק' מוסיף את מגדלי הצאן והבקר. תפקידיהם של האורג והסנדלר תלויים באלה, האורג לצמר והסנדלר לעורות.אם מלכתחילה הציע לנו סוק' את תפקידי הסנדלר והאורג סימן שהיה זה מתפקידו של מישהו לגדל את הצאן והבקר. אולי היה זה תפקידו הנוסף של האיכר, או של האורג והסנדלר, לגדל את הצאן. ואם סוק' לא תכנן כך את מדינתו הרי שהאורג והסנדלר ישבו ללא עבודה עד שהגיעו מגדלי הבקר והצאן. במקרה שבו האיכר היה אחראי לחיות המשק, הצטרפות מגדלי הבקר היינה עוד הצטמצמות בתפקידו של האיכר. אם כן הוספנו ארבעה אזרחים נוספים למדינה בוקר ורועה בקר ומגדל ורועה צאן. בשלב זה המדינה מונה תשעה אזרחים שווי מעמד, כל אחד מהם זקוק לאחר ואין לאיש חשיבות גדולה יותר מבחינת תפקידיהם. נראה גם שאין הם חסרים דבר. סוק' מתאמץ כדי למצוא את הצרכים ההכרחיים ולאחר שמצא אותם וייסד את המדינה הוא ממהר להביא סוחרים שיביאו מוצרים מהמדינה השכנה. מה הם אותם מוצרים שהמדינה חסרה אותם? הרי שיטתנו עד עכשיו הייתה למצוא צורך ולייבא מומחה שייצר את המוצר שחסר. לפי השיטה החדשה, בה יש לרכוש מוצרים שחסרים במדינתנו במדינות השכנות, אין צורך גם בבנאי ובאורג, שכן גם את מוצריהם ניתן לרכוש במדינה השכנה. לפי שיטת המסחר אין חשיבות לתפקידיהם של אזרחי המדינה החדשה כי מוצר שלא יוכלו לייצר ירכשו במדינה השכנה. השיטה הראשונית ניסתה להימנע מכלכלה מסוג כזה.

תוצאה ישירה של כלכלה זו היא שיש לייצר כמות גדולה יותר של מוצרים כדי לסחור בהם. כלומר על האיכר לייצר מספיק חיטה שתספיק לכל אזרחי המדינה וכדי לסחור בה ,תמורת שעורה למשל, ממדינות שכנות. אם מדובר במזון שונה ממה שנמצא במדינה הרי שהאיכר יכול ללמוד לייצר את אותו מזון. האיכר מייצר מספיק מזון לכל האזרחים כך שלא יכול להיות שחסר מזון. אם כל שחסר הוא הגיוון במזון הרי אפשר מלכתחילה שהאיכר ייצר את מגוון המזונות שהאזרחים רוצים. כלכלה זו לוקחת את מה שיכל להיקרא שפע בפי המקומיים והופכת אותו למוצר אתו היא סוחרת מחוץ למדינה. אם האיכר מחלק שווה בשווה את יבולו בין האזרחים, ואם הוא יכול להגדיל את יבולו, חלקו של כל אזרח גדל. בנוסף לזה, ברגע שהאיכר מגדיל את יבולו הוא נזקק לאיכרים נוספים שיגדילו את תפוקתו. מרגע שצירפנו עוד איכרים אנו זקוקים למזון נוסף גם בשבילם. יש מזון מיותר שנועד למסחר, אך כעת יש להגדיל שוב את היבול כדי שיספיק גם למסחר וגם לאיכרים החדשים.

עבודתו של האיכר לעולם אינה נגמרת, וככל שירבה את יבולו מעבר לכמות שנזדקק לה כך יגדל הצורך באיכרים נוספים. מנגנון זה מייצר את מלאכתם של הסוחרים, אך מוציא מאיזון את השוויון הראשוני שהיה בין אזרחי המדינה. מי שתוצרתו תהיה נסחרת עם המדינות השכנות יאלץ להגדיל את תפוקתו, ובכך עבודתו תהיה קשה יותר מזה שתוצרתו אינה נסחרת. בעוד שהאיכר והאורג מייצרים עודף למטרת מסחר, הבנאי ורועי הצאן ימשיכו לייצר בכמות שתספק רק את אזרחי המדינה. האם המוצר שייבא הסוחר מהמדינה השכנה שייך לכל האזרחים מתוך אותו שוויון או שרק אותם בעלי מלאכה שעמלו קשה יותר יקבלו את חלקם מן הסחורה שחזרה? כדי להחזיר את המצב לשוויון יאלצו כל אזרחי המדינה לייצר עודף ממוצריהם ועל הסוחרים יוטל לסחור שווה בשווה בעודפים של האזרחים. אם כל אחד מהם ייצר עודף באותו יחס שכל אזרח מייצר את מוצרו, יוכל לחזור השוויון בין אזרחי המדינה ולצרף לתוכה את הסוחרים, אך שוויון זה יהיה כפוי במידה מסוימת ונועד להתפרק, כיוון שהחוסר במדינות השכנות לא תמיד יהיה תואם לעודף המדויק שייצרו אזרחי המדינה, וכך הסוחרים ימנעו מלסחור בעודפם של אלה שתוצרתם אינה נחוצה במדינות השכנות.

עד להקמת השוק היה על הסוחר ללכת לבעלי המלאכה השונים, לקחת את מוצריהם ולחזור עם מוצרים מהמדינות השכנות. ביתם של בעלי המלאכה הוא גם מקום עבודתם, ולכן כדי לקבל את מוצריהם יש לבקר בביתם. על הסוחר מוטל להשיב מוצרים שיהיו שווי ערך או למעלה מערך העמל שהושקע במוצרים. אם לא הצליח לסחור במוצרים ולהחזיר את ערכם לא יהיה טעם בשירותי המסחר שלו. אם יצליח למכור את המוצר תמורת מוצר שערכו גדול יותר, יחלוק גם את הערך הנוסף עם אזרחי המדינה, בצורה זו יש טעם לשירותי המסחר שלו. אם תמורת קילוגרם חיטה החזיר הסוחר שני קילוגרמים של שעורה, תחולק השעורה, לאחר שהאיכר יעבדה לקמח או יבשלה לשכר בין האזרחים. מתוקף תפקידו עליו להתמקח עם סוחרי המדינות השכנות, ומאחר שקנה לו הרגל של מיקוח וראה כיצד ניתן להגדיל ערכו של מוצר באוזני הסוחרים האחרים, ידע גם להתמקח על שכרו. ואם יבקש מסוחרי המדינה השכנה מחיר גבוה יותר מהמחיר עליו הוא מצהיר בפני אזרחי מדינתו הרי שיוכל להרוויח לעצמו חלק עודף נוסף על זה שהוא מקבל כבר מחלוקת הסחורה בין אזרחי המדינה. אם מלאכתו להגדיל את ערך המוצר באזני הסוחרים ינהג גם באזרחי המדינה כסוחרים, יתמקח עימם על שכרו ויחזיר לאזרחים את המינימום שהם דורשים, לפי ערך עמלם, וייקח לו לעצמו את היתר.

השוק מקל על עבודתו של הסוחר. כאן באים בעלי המלאכה, מוכרים את מוצריהם לחנוונים תמורת מטבע או חליפין אחר, והסוחר יכול לרכוש מהחנוונים את המוצרים שדרושים לו. אין לאזרחי המדינה סיבה להשתמש בשוק בתור מקום לממכר מוצרים בינם לבין עצמם. כאשר מגדל הבקר זקוק למזון הוא יכול לפנות ישירות לאיכר, כל אחד מהאזרחים יכול לפנות לבעלי המלאכה ולבקש מה שהוא זקוק לו, ומתוקף הכרחיות תפקידו של כל אזרח יספק לו בעל המלאכה את מבוקשו. למעשה, כשהבנאי יזדקק לפטיש חדש יבקש מחרש הברזל שיכין לו במיוחד, אין לחרש הברזל סיבה לייצר פטישים יותר מהאחד שהוא עצמו משתמש בו. כאשר יש שוק אז יש למלא את דוכני החנוונים, כל אחד מבעלי המלאכה ייצר מוצרים בנוסף על אלה שהוזמנו אצלו על ידי האזרחים האחרים. בסופו של דבר יחליף השוק את השיטה הישנה שבה כל אזרח זכאי לקבל מבעלי המלאכה את מרכולתם לה הוא זקוק, מתוקף השוויון, ויהיה מחויב להחליף פיזית את תוצרו תמורת המוצר שנזדקק לו. השוק מנציח בעיקר שלכל סחורה יש את הערך שלה, ריכוז של סחורות המדינה מעמיד אותן ביחס אחת לשנייה ואזרחי המדינה משווים בין המוצרים שמוצעים להם שם. לפני הקמת השוק, כיוון שכל סחורה מתקבלת מידי בעל המלאכה ללא תמורה, באותו רגע, אלא מתוקף הכרחיות כל בעל מלאכה בפני עצמו, המחיר הוא עבודתי תמורת עבודתך. השוק מפריד בין מלאכתו של בעל המלאכה לבין מוצרו. כעת ערכו של המוצר אינו ביחס לעמלו של בעל המלאכה אלא ביחס לשאר המוצרים המוצעים בשוק. כדי לאחד את קנה המידה של ערכם של המוצרים על פרנסי השוק לקבוע מטבע.

המטבע מאחד את כלל המוצרים תחת קנה מידה אחד. לכל מוצר מחיר, והמחיר הוא בהתאם לעמל שהושקע בו והביקוש לאותו מוצר. המחיר נוצר כדי לגשר על הפער הכמותי, קילוגרם חיטה אינו שווה ערך לקילוגרם דגים, וכך קביעה של מחיר ביחס לכמות המוצר יוצרת את דירוג המחירים. העמל שמושקע במוצר הוא הזמן שלוקח לייצר אותו והשלבים שעובר המוצר בזמן עיבודו מחומרי הגלם. מוצר שהושקע בו עמל רב והביקוש לו גבוה יתומחר במטבעות רבים יותר מאשר מוצר שהושקע בו אותו עמל אך הביקוש לו נמוך. מוצר שאין ייצורו כרוך בעמל רב יתומחר במטבעות מועטים כיוון שניתן לייצר כמות גדולה ממנו בטווח זמנים קצר. כך יוצר המטבע דירוג של המוצרים השונים, לכל מוצר מחיר, הביקוש למוצר הוא בהתאם לצורכיהם של אזרחי המדינה. אם צורכיהם של האזרחים הם לפי אותו שוויון ראשוני, מחירו של מוצר אינו שווה ערך למוצר אחר, אלא ערכו של מוצר הוא לפי הכרחיות תפקידו של בעל המלאכה שייצר אותה. במצב זה אם היו הופכים את מוצריהם למטבעות היה סכום שווה של מטבעות בכיסו של כל אזרח. מחיר מוצרו של האיכר בטווח זמן מסוים שווה ערך לסך המוצרים שקיבל מכל אזרחי המדינה באותו טווח זמן. סכום מטבעות זה יכול לספק לכל אזרח את הצרכים שהמדינה יכולה להעניק לו, כלומר כמות המוצרים שאזרח צורך מכלל בעלי המלאכה. אך כאשר נוקבים במחיר ביחס לכמות אין מלאכתו של אחד שוות ערך עוד למלאכתו של זולתו.

שילוב הסוחרים במדינה יוצר את תופעת השוק והמטבע, כל אלה מפרים את השוויון הראשוני ויוצרים דירוג בין האזרחים. בעל המלאכה שמוצרו יתומחר במטבעות רבים יותר יחשב לבעל תפקיד חשוב יותר מאשר זה שמוצרו יתומחר בפחות מטבעות. כך המטבע הופך את מחירו של מוצר לצורך של האזרחים. שוויו של מוצר יקר יכול לספק מספר גדול יותר של צרכים מאשר מוצר זול, מבחינת שוויים במסגרת המטבע. האזרח ירצה את המוצר היקר כי מחירו של המוצר יכול לספק לו יותר צרכים. כך יכול להיווצר מצב שבו המחיר ייצור את הביקוש, ולא להפך, כפי שהמדינה פעלה עם הקמת השוק. ככל שמחירו של מוצר יקר יותר כך ירצו להחזיק בו יותר אזרחים, כיוון שבשל מחירו יוכלו לספק את כל צורכיהם. מרגע שעשו כך מטרתם אינה עוד ליצר עודף ממוצריהם אלא לייצר עודף במטבעות אותם קיבלו תמורת סחורתם. אלמנט נוסף שמצטרף למחירו של המוצר הוא נדירות. המטבע מתמחר מוצרים נדירים יותר כיקרים יותר. מוצר נדיר הנו מוצר שקשה למצוא בסביבה הטבעית, ושלשם מציאתו דרושה מלאכה מיוחדת, למשל פרי הגדל בזמן מסיים וכמותו מוגבלת או זהב שנחצב בהרים שמעבר לים. סוג אחר של מוצר נדיר הוא היצירה החד פעמית, זאת בעלת הערך האסתטי, לא כיצירת אומנות אלא ככלים בעלי איכויות פרקטיות מיוחדות או חפצים שמייחסים להם איכויות מיסטיות. כך נוצר מצב בו מוצר נדיר, למרות שלא הושקע בו יותר עמל ממוצר אחר או לעתים שאין למוצר זה איכויות שעונות על צורך בסיסי של האזרחים אלא רק משיגה את מטרתם, ייצור עודף ממון. אם כן, המטבע לא רק מאחד את קנה המידה של המחירים אלא מאחד את כלל האזרחים לסוחרים. האזרחים הופכים את המסחר לשותפות ביניהם, במקום את הכרחיות תפקידיהם.

כעת לקח על עצמו כל אזרח את מלאכת המסחר, הסוחרים הראשוניים הם המומחים למלאכתם, החנוונים בשוק הנם סוחרים לכל דבר. הסוחר המומחה מייצא את סחורתו למדינה השכנה, ומקבל עליה את המחיר המרבי. אלה שהעדיפו להישאר בשוק בדרך כלל הם נמוכים בדירוג מומחיותם מן המומחה, אך תמיד יכול להישאר גם מומחה שיחליט להשתקע בשוק המקומי. השוק הוא מראה למדינות השכנות, שם הסוחר רוכש את סחורתו, משם יצא למדינה השכנה וכשיגיע לשם יראה שוק מקביל, עם מוצרים קצת שונים ואנשים אחרים אבל התפקידים נשארים זהים. השוק יורכב מאותם מוצרים כי הצרכים הם מקבילים והמלאכות זהות. כך שגם הרכב השוק, כמאחד את מוצרי המדינה, יהיה מקביל. לחנוונים תפקיד חשוב בכך שהם מטפחים את כלכלת המטבע במדינה, הם מייצגים את המסחר החדש ונוטעים בלב האזרחים את ערך המטבע כערך עליון. מכיוון שכל הסחורות עוברות בשוק נאלצים האזרחים להשתמש במטבע בתמורה לסחורתם ובתמורה לצורכיהם.

הצעתו של סוק' לאחר ייסודה של הכלכלה החדשה הוא צירוף השכירים למדינה. אזרחי המדינה שכבר הפכו לחלק משיטת המטבע, עוסקים איש איש במלאכתו וכשמגיע הזמן להביא סחורתם לשוק מתמקחים על מחירה עם החנוונים ומנסים לקבל את מרב המטבעות. חלק מאזרחי המדינה יתמידו במלאכתם ויקבלו את המינימום שמגיע להם תמורת סחורתם, אלה ייצרו את הכמות המספקת להם ביחס למחירה ומספיק בשביל מחירי המוצרים שהם צורכים. חלק מהם ישימו לב שרווחיהם כל כך גדולים שאם ייתנו לאדם אחר שכר כדי שיבצע את מלאכתם יהיה להם זמן להרוויח יותר מטבעות, אלה יתפנו ממלאכתם ויהפכו לסוחרים או חנוונים. מכאן נוצרים להם שני סוגים, אלה שיעזבו את מלאכתם ויצליחו במסחר יקראו עשירים ואלה שיעזבו את מלאכתם וייכשלו במסחר יקראו עניים. אלה שיתמידו במלאכתם ימשיכו לתחזק את הסיבה שלשמה הוקמה המדינה, סיפוק הצרכים הבסיסיים. העשירים והעניים אינם תורמים למערך התפקידים, העשיר מתעשר ומייצר לעצמו הון, העני חוזר למלאכתו או הופך לשכיר אם ברצונו לחזור לקהילה. השכיר משמש כמשלים של מלאכות שבעליהן מעדיפים לשלם שכר למי שיבצע אותן, הוא אינו מחויב לעבודה אחת, אלא לפי שכרו, ויכול לעבוד במספר מלאכות. שכירים אלה דומים לאותם איכרים שצירפנו למדינה שעה שהאיכר היה צריך לייצר עודף ממוצריו, אלא שאותם איכרים מתוגמלים בזכויות של אזרח מן המניין, כל צורכיהם ייענו, לשכיר מובטח שכר בלבד, ואפל' מציין שאם הדבר היה לבחירתו לא היה בוחר בהם לשותפים. הם אינם מתאימים להיות שותפים במדינה הראשונית כי אין להם מלאכה בה יהיו מומחים אלא ידעו מספר מלאכות ברמה בינונית, בדרך כלל הם יעשו רק חלק מהתהליכים של מלאכה שלמה, ולכן לא יוכלו ללמוד את המלאכה על בורייה.

"והיכן יימצאו בה, אפוא, הצדקה והעוול?” (עמ' 220)¹

כפי שאדימנטוס מבחין בה, בהזדקקותם איש לרעהו תימצא הצדקה. אותו קריטריון ראשוני, שאומר שעל בעלי המלאכה השונים לענות על צורכי הזולת, הוא הצדקה שבמדינה. כאשר כל אחד מהאזרחים עוסק במלאכה שבה הוא מתמחה וכל אזרח זקוק לכל אחד מבעלי המלאכה האחרים נוצר איזון בין האינדיבידואלים. מערך התפקידים הוא שמייצר את הצדק במדינה, אם כך, כשמערך זה נפגם, כפי שקרה אחרי ייסודה של הכלכלה החדשה, גם הצדק נפגע. אם כן, היפוכו של הצדק, העוול, הוא מערך תפקידים פגום. מבחינת סוק' זוהי המדינה האמתית והבריאה. למרות שהוסיף למדינה את כלכלת המטבע, הסוחרים והשכירים, עדיין היא מתפקדת ברמת הזדקקות אינדיבידואל לזולתו. המדינה תישאר בריאה עד שמערך התפקידים יפגע, אם בגלל כלכלת המטבע ואם בגלל היווצרות העשירים והעניים. כל עוד העשיר שעזב את מלאכתו שם במקומו שכיר או מספר שכירים שיעשו את המלאכה מערך התפקידים יישמר. מרגע שמערך זה נפגם ניתן יהיה למצוא את העוול במדינה זו.

גלאוקון קורא למדינה זו מדינת החזירים, בשל שגרת המלאכה של אזרחיה, ודורש לעצב את המדינה כמו אתונה, ולהוסיף סממני תרבות ושפע. סוק' מכנה את המדינה החדשה "מדינה מעודנת" ומתחיל בבנייתה. “וכל זה – במינים מרובים, וגם בשאר צרכים שמנינו לא נסתפק עוד במה שהכרחי ביותר.” (עמ' 221-222)¹. בניגוד למדינה הראשונית, בה הסתפקנו במה שהכרחי, סוק' מוסיף רשימה ארוכה של מותרות. המדינה החדשה כבר הפנימה את כלכלת המטבע כל כך טוב, שמערך התפקידים הישן מייצר בשם כלכלת המטבע ולמענו. אזרחי המדינה עמלים לא רק כדי לצרוך את מה שהכרחי, אלא צריכים להרוויח מספיק כדי לקנות גם את כל מה שאיננו הכרחי כלל. אותם מוצרים נדירים שכלכלת המטבע מתמחרת כיקרים הופכים לתאוות האזרחים. אם כן נותר רק לבדוק מי הוא ששומר על כל אלה. עד כאן לא נשאל מי מגן על כל המוצרים האלה מאויבים מבחוץ או מבפנים. אולי עד לשלב זה האזרחים גם נקראו לשמור על גבולות המדינה, אך כעת הם זקוקים למומחים שישמרו עליהם, הרי עכשיו יש מה לשדוד. ניתן לראות בצירוף השומרים למדינה רמז לתאוות הבצע שעומדת בבסיס כלכלת המטבע. הכלכלה מייצרת עושר, העושר מייצר מותרות, המותרות גוררות תאוות בצע ואז יש צורך בשמירה, אם מבפנים ואם מבחוץ. במדינה שלפני הסוחרים אין צורך בשומרים, האזרחים מייצרים את מה שהכרחי, אין מה לשדוד.

החינוך מהווה אבן יסוד בפוליטאה. לאחר שיגייס צבא למדינתו החדשה תעלה שאלת החינוך על הפרק. כיצד יש לחנך את אלה שאנו מפקידים את ביטחוננו בידם? בשלב זה פונה סוק' לבניית המדינה האידאלית על פיו. הספר השלישי והרביעי עוסקים בעיקרם בנושא של החינוך במדינה וצנזורת האומנויות בה,אך גולת הכותרת, בנושא החינוך, נמצאת בספר השביעי – משל המערה. המשל הוא אודות "תכונתנו הטבעית, אשר לחינוך וחוסר חינוך.” (עמ' 421)¹. המערה מתוארת כמו אולם קולנוע, מעל ומאחורי האסירים, הכבולים בשלשלאות ונחושתיים, יש מקור אור ואנשים נושאי פסלים מטילים צל על נקודת הראייה של האסירים. הקיר שבוהים בו האסירים הוא כל מה שהם יודעים, אין מלבדו ואפילו את חבריהם ואת עצמם הם מכירים באמצעות הצל שעל הקיר. אותם ברנשים שמטילים את הצללים על הקיר הם המחנכים, המחונכים הם האסירים. התקשורת היחידה בין מטילי הצללים לאסירים היא באמצעות הצללים והקולות שהם משמיעים. אך אילו אינם סתם מחנכים שבאים ללמד את המחונכים מלאכה זו או אחרת אלא מעצבים את עולמם וקובעים את הנורמות על פיהן ינהגו. מטילי הצללים משתמשים באותם פסלי חיות כדי לחנך את האסירים, בוודאי ינסו להחדיר מסר מאחורי מופע הצללים שהציגו כרגע אך האסירים מפרשים אותו בהתאם לנורמות המקובלות. האסירים מסיקים מסקנות לגבי הצללים, ומנסים לעקוב אחרי אירועי צללים שחוזרים על עצמם, הם מוגבלים קטגורית בכך שכל מסר שהוא מעבר לצללים לא יתקבל על ידם.

מי הם מטילי הצללים? הם אינם חלק מן האסירים אך ישנה אפשרות כי היו פעם אחד מהאסירים, אחרת לא היו יודעים את שפת הצללים כדי לתקשר עם האסירים. אם היו אסירים סימן ששוחררו או השתחררו ממצב זה כדי להגיע למעמדם. אם לא היו חלק מהאסירים ודאי הם צאצאיהם של אלה שהטילו את הצללים לפניהם או של אלה שאסרו את כל האסירים. אם כן למטילי הצללים יש אינטרס שהאסירים יישארו כבולים למקומם וייצפו בצללים, זאת כדי לשמר את מעמדם. החפצים איתם מטילים את הצל הם חיקוי של חיות או בני אדם, הם עשויים מחומרים שמצויים מחוץ למערה כך שיש קשר בין מטילי הצל לעולם שמחוץ למערה. אולי מקצתם יצאו אי פעם מן המערה אך אלה כבר שכחו את מראה השמש מכורך הטלת הצללים, אך רובם אינם יוצאים לאור היום ומביטים בשמש, אולי רק בחסות החשיכה ואוספים להם כמה מקלות ואבנים כדי לחדש את מופעם.

המחנכים הם מנהיגי המדינה, אנשי הדת והפוליטיקה. הם באים מתוך אידאולוגיה, יש להם תיאוריה לגבי החינוך, והם מחנכים על פי אותן תיאוריות שניתן להעביר למתחנכים בשפתם. המחנכים משתמשים בנורמות הקיימות כדי לחנך, ובדרך זו החינוך יתאם לעולמם של המתחנכים. התאוריה של המחנכים לקוחה מתוך חכמה גדולה יותר (המשולה לכלי האבן והעץ שמקורם מחוץ למערה) שהם לאו דווקא תמיד מבינים מה עומד מאחוריה. המתחנכים מקבלים את דברי המחנך כיוון שאלה תואמים את עולמם. אם האסירים נמשלים לעם אז הצללים נמשלים לשפתם, לידע העולם שלהם, לתרבותם ולהלך מחשבתם. ניתן לראות את הדמיון בין המשל למופעי התאטרון של אתונה, מאחורי המחזות עומדים משוררי הטרגדיות שמשלבים את הערכים שראויים לפיהם לדמויות שבמחזות. בעקבות ביקורתו של אפל' על האומנות בכלל ועל התאטרון בפרט אני רואה דמיון זה כמכוון. העם, שמכיר את הדמויות מתוך ידע העולם של תקופתו, מאמץ את ערכי המוסר וכך מתחנך לפיהם. מבחינת העם, משוררי הטרגדיות כותבים את המחזות למען האלים ובעזרת המוזות ששורות על אלה שכותבים אותם. אם כן למשוררים מיוחסת דרגה רוחנית גבוהה והמחזות נכתבו בהשראת המוזות. בשל כך העם נותן למחזות גושפנקה אלוהית. האור שיוצר את הצללים משול לסמכותו של המשורר, אורה של המדורה אינה האור האמתי, אלא דומה לה בלבד. כך גם סמכותו של המשורר להכתיב ערכים, אינה תקפה. אפל', בפרקים בהם הוא בונה את המדינה האידאלית ומצנזר ערכים מוסריים שאינם מתאימים לשיטת החינוך שלו, מבקר בחריפות חלק מערכי המוסר שמשוררי הטרגדיה משלבים במחזות שלהם. אך אולי דמיון זה הוא רק לשם דוגמה, ועל הנמשל להיות בקנה מידה של מדינה.

כאשר אחד האסירים משתחרר בדרך פלא מכבליו האיזון העדין בין מטילי הצל לאסירים מופר. אותו אסיר לשעבר מתחיל לראות מעבר לצללים ומזהה את מקור האור שמאחוריו. בשלב זה הוא נמצא במעמדם של מטילי הצללים, הוא רואה את הכלים שהטילו את הצללים ומגלה עולם חדש של מראות מוחשיים הרבה יותר ממציאות הצללים. הוא דומה להם בכך שאינו עוד חלק מהאסירים, כעת יש לו שפה משותפת עם מטילי הצללים ובלי שישים לב כבר הטיל את צלו שלו על הקיר. הוא מצטרף אליהם ולומד את דרכם ליצור את הצללים השונים ומשתתף במופעי הצללים. כעת עליו לבחור אם להישאר במעמדו או להמשיך אל מחוץ למערה. הפילוסוף, שמשול לאסיר המשתחרר, מבין את ערכי השליטים מתוך הטלת ספק בנורמות הקיימות. הפילוסוף הוא זה שלא חונך כראוי, שלא אימץ את הערכים שסביבו מתוך ביקורת על שיטת החינוך עצמה. עומדות בפניו שתי אפשרויות: האחת, להישאר במעמדם של אלה הקובעים את הנורמות, וליצור לו תיאוריה משלו שאולי בהמשך יוכל להנהיגה. במצב הזה יישאר כלוא במערה ולא יוכל לחקור את מקור התאוריה שהוא עצמו מנהיג, כיוון שזו תנבע מתוך אחת התאוריות שכבר נהוגות. אפשרותו השנייה להמשיך בחקירתו ולעלות בסולם הדרגות עד שיבין את מקור אותן תאוריות. אפשרות שלישית כי יחזור למושבו אל מול הקיר אינה רלוונטית, אפשרות זו תגרום לו לנהוג לפי הנורמות, אם מרצון ואם לאו. מצב זה בעייתי, כיוון שמרגע שהתרגל לאור המדורה יהיה לו קשה לפנות חזרה לצללים, אך אפשרי.

כאשר מחליט הפילוסוף לצאת מהמערה הוא מטיל ספק גם בתאוריות המחנכים ובוחן את הנחותיהן הבסיסיות. הוא חוקר עד שמגיע אל האמת. אמת זו הוא ירצה ליישם במציאות הקודמת שלו, שנראית לו עכשיו פרימיטיבית ומקולקלת. הוא רוצה לחזור ולהפיץ את האמת שלו מתוך רחמים על חייהם הדלים של העם, והדרך הטובה ביותר היא שהם יראו את האמת בעצמם. הפילוסוף רוצה לחזור גם מפני שהוא בודד על מגדל השן שלו, וזקוק לחברה כדי לנסות ולממש אמת זו. כעת עליו לשוב למערה ולנסות להראות את האמת לעם. אפל' טוען כי ייכשל במשימה זו, דבריו יהיו רחוקים מהם ואלה ילעגו לו. רעיונותיו יראו להם כלא הגיוניים כיוון שאינם תואמים לעולמם ולדרך בה חונכו. מבחינת המשל, אין סיבה שהאסיר שחוזר למערה לא ישחרר את כל האסירים מן השלשלאות, רובם ימשיכו לנהוג כפי שחונכו ויישארו במקומם ללא השלשלאות וחלקם יעשו את אותה דרך שעשה האסיר הראשון. אם הפילוסוף מציג את משנתו ומראה לעם דרך חלופית בשפתם סביר שלא יצליח לשנות את כלל האוכלוסייה שהוא פונה אליה, אך בעיקר פונה לאלה שכן יסכימו לסובב את ראשם לאור. נראה כי אפל' מבסס את הפילוסוף על דמותו של סוק', שנהג להסתובב בכיכר אתונה ולשוחח עם האזרחים השונים. סוק' ניסה לגרום לבני שיחו להטיל ספק בהגדרות של עצמם אודות רעיונות כמו צדק, אהבה, חסידות ושלמות. הוצאתו להורג של סוק' היא כסירובם של אסירי המערה לקבל את זה שעלה וראה את האור. אך כמובן תמיד יש את אלה שכן הסכימו לקבל תורתו, כמו אפל' עצמו שהיה תלמידו. וכך נוצר מעגל הפילוסופים, הפילוסוף מנסה לשחרר את כל העם, אלה שהצליח לשחרר צריכים עכשיו להתחיל בתהליך מחדש. גם הם יחזרו וינסו לשחרר את כולם וחוזר חלילה. חזרה זו יכולה להסביר כיצד השתחרר האסיר הראשון מלכתחילה.

המערה מורכבת מהאסירים ומטילי הצללים, כל עוד כל אחד מהם מבצע את תפקידו המערכת נותרת יציבה. אם יפסיקו מטילי הצללים את מלאכתם יזעמו האסירים, אם ישוחררו כל האסירים ויצאו מן המערה מלאכתם של מטילי הצללים תהיה לשווא. המערכת כולה משולה למדינה, הפילוסוף מטרתו לחשוף את המניפולציה שמפעילה המדינה על העם. המדינה רוצה למנוע מהפילוסוף לחבל במערכת ומעודדת את העם לסלוד ממנו. העם זקוק למנהיגיו כיוון שאלה מאחדים את העם למדינה. מחוץ למערה הם אינם מאוחדים עד שיחליטו שוב לבנות מדינה מראשיתה.

אם אנו בוחנים את משל המערה אל מול המדינה הראשונית, הרי שאין בה תפקיד של שליט או מנהיג. סוק' לא מרחיב בקשר לחינוך האזרחים בעודו בונה את המדינה הראשונית, הם ממלאים תפקידים ועושים את מלאכתם למען הקהילה. החוק היחיד הוא שכל אחד יעשה את תפקידו. ככל שהמדינה נהיית מורכבת יותר כך היא זקוקה לגוף מאחד. סוק' מזכיר את החינוך לראשונה עם הצטרפותם של אנשי הצבא, אותם שומרים צריכים לשאוף ללמוד ולהיות פילוסופים מטבעם. השומרים תפקידם לשמור על העם מפני אויבים ומפני עצמם. הם מצטרפים כדי לשמור על הרכוש הרב שנוצר מתוך כלכלת המטבע. כל עוד אין עוול במדינה והיא בריאה ואמתית אין צורך בשומר או פילוסוף, אין מלאכה שהוא יכול לבצע במדינה הראשונית. כאשר הצדק מופר תפקידו לחשוף את העוול ולהזכיר את הדרך המקורית. הפילוסוף הוא אחד מבעלי המלאכה שרואה את התדרדרותה של מדינתו. סוק' הוא חייל לשעבר בצבא אתונה, זהו תפקידו במערך התפקידים ובשל טבעו הפילוסופי יכול להבחין בעוול. כאשר פסק להיות כשיר לשירות הצבאי, החל לעסוק במלאכה שנייה – פילוסופיה, ואף להיות מומחה בה. סוק' אכן עומד בקריטריונים של אפל' להיות שומר במדינה.

אם לבחון את המשל לפי אותו עיקרון, אנשי המערה הדליקו את המדורה והתיישבו להסתכל על הצל של עצמם בקיר. הם זיהו את הצל של עצמם בקיר וכך הם מזהים אחד את השני דרך הצללים. חלק זה משול למדינה הראשונית. כאשר יצטרפו רבים למערה וייצפו בצלם על הקיר, ימצא אחד מהם את המדורה מאחוריו ויכריז תפקידו כשומר שלה. כשיבין כיצד יכול לשנות את הצללים יוכל לשנות את צלו של אחד מהם כך שיחשוב שהוא עצמו השתנה. עם הזמן ישנה את כל הצללים בעזרת מקלות ואבנים ישנות שנמצאו מסביב, אנשי המערה יזהו את עצמם עם הצל החדש שיצר מטיל הצללים. חלק מיושבי המערה יצטרפו למטיל הצללים עד שיוחלף. הם ייבנו חומה מעל המדורה, כך שתסתיר את צלם, ומציגים את דמויותיהם של יושבי המערה מעל החומה. אלה מזהים את עצמם ואת חבריהם בצללים, כשהצל שלהם מוסתר בידי החומה. עם הזמן צלליהם ילבשו שלשלאות ונחושתיים ויהיו כבולים למקומם. יושבי המערה אינם כבולים פיזית אלא הצללים, אותם התרגלו לזהות עם עצמם, כבולים. מהבחינה הזאת שבשלב זה כל עולמם מורכב מצללים, כך גם הכבלים עשויים מצללים. הפילוסוף משתחרר מהצללים, מטבעו הוא שואף ללמוד ורוצה לבחון את הדברים מתוך סקרנות. לכן יגלה שאינו כבול מתוך חקירה עצמית ויחפש אחר מקור הצללים. מלאכתו איננה בהשתחררות מן השלשלאות אלא במסע ההסתנוורות אל מחוץ למערה. לאחר שגילה את האש מאחוריו מוצא שם את מטילי הצללים, הם כבר אינם זוכרים מדוע הם עושים את מופעי הצללים האלו, וכבר שכחו שדמויות הצללים ייצגו פעם את יושבי המערה. לצאת מהמערה יהיה להבין מדוע נכנסו מלכתחילה יושבי המערה כדי להביט בצלם על הקיר. תפקידו של הפילוסוף לשבור את אותה חומה שמסתירה מיושבי המערה את עצמם. להזכיר להם מדוע הם כאן מלכתחילה.

השומר, שמגיע מלכתחילה כי מערך התפקידים יצא מאיזון, ינסה למנוע את העוול במדינה. העוול נוצר על ידי אלו שהפרו את האיזון של מערך התפקידים. השומר צריך להוביל את המדינה למצב שבו היא לא תזדקק לשומר. סוק' נותן לשומרים את תפקיד החינוך, והם ינסו לחנך את הדור החדש שייוולד. כפי שקורה לאחר אימוץ שיטת המטבע, האזרחים משנים את מטרתם, הממון מסתיר מהם את מטרתם האמתית, למלא את תפקידם במערך התפקידים. סוק' מעמיד את השומר כאחראי על החינוך במדינתו האידאלית כדי שזה יוכל לזהות את הטבע הפילוסופי בדור החדש. מדינתו המאוחרת יותר בנויה ממעמד השומרים, הם הפילוסופים שמחנכים את כל העם, והעם – אלה המתחנכים. החינוך חשוב במדינה זו כי כך יוכלו השומרים להרחיק את הפילוסופים הרחק מהמון העם. החינוך יהיה הקריטריון של השומרים, מי שעובר את סדרת החינוך ואינו מראה סימנים של טבע פילוסופי יכול לחזור אל העם וזה שמגלה סקרנות או תכונה פילוסופית אחרת יישמר במעמד השומרים. הם יזינו את סקרנותו בצעירותו עם לימודים ויהפכו אותו לשליט פילוסוף. כל עוד ינהגו כך, יישמר מערך התפקידים בקרב העם, אך אם ייפלט צעיר עם טבע פילוסופי אל המון העם, יזהה את המניפולציה של הפילוסופים על העם.

בלשון המשל, תפקידם של מטילי הצללים למצוא את כל אלה שמועדים להשתחרר מן הצללים ולצרף אותם לכוחותיהם. ההבדל הוא שבמדינתו של סוק' כל אלה שהשתחררו מהצללים יושבים מחוץ למערה, ונכנסים למערה ומוסיפים עוד פיסת עץ למדורה מידי פעם, כאשר אין כבר קיר בין יושבי המערה למדורה והם רואים את צלם על הקיר. מי שאפשר שיצא מחוץ למערה, יצא, אך רוב יושבי המערה רוצים לשבת ולבהות בעצמם. להסתכל בצללים של עצמם נמשל לחיי אזרחי המדינה הראשונית. מערך תפקידים פעיל והיתרבות, העברת התפקיד לצאצא ולראות איך אתה עוזב את המערכת אבל משאיר אחר שיבצע את המלאכה. הדלקת המדורה משולה להקמת המדינה הראשונית, והאור שלה הוא שנותן את תכליתם של יושבי המערה. למדינה בה שולטים הפילוסופים יש יתרון בכך שאזרחיה יכולים לחיות במדינה בריאה, כשהם זוכרים לשם מה הם יושבים כאן יחד ובכל פעם שיתקשו להיזכר, שם ייכנס תפקידם של מעמד השומרים – הפילוסופים. שלטון הפילוסופים מונע את האפשרות להפיכה נגדו בכך ששולט במערכת החינוך ויודע לבחור את אלה שעלולים להתנגד לו יום אחד.

המדינה האידאלית נשמרת בזכות החד ממדיות שבה. החינוך הוא זה שמעניק לפילוסופים השליטים את הקריטריון כיצד למגר תופעה של התנגדות. סוק' מדגיש כי אין לחדש דבר בחינוך הגימנסטי והמוסי. הוא מתאר מעגל אינסופי של השתבחות החינוך, אם יתמידו בחינוך זה. כל דור ישפר את הדור שאחריו, הטבעים השונים יזוהו בעזרת החינוך וישובצו במדינה בהתאם. עמדתו של אפל' לגבי הטבעים היא שלא ניתן לשנותם, אך חינוך נכון ייתן את האפשרות לזהותם. “גידול וחינוך הגון, כשהוא נשמר בעינו, מעמיד טבעים טובים...” (עמ' 293)¹. טענה זו עומדת בניגוד לעמדתו של אפל' אודות הטבעים, אך אולי הכוונה שחינוך טוב מאפשר להעניק לכל טבע את שהוא דורש, בדרך זו החינוך לא בא במטרה לאחד את העם ולהקנות לו נורמות זהות אלא להפרידו על פי טבעיהם של אזרחי המדינה.

המדינה האידאלית יוצרת בעצם שתי מדינות, כאשר זו תלויה בזו. מדינת העם תלויה בחינוך הפילוסופים, כדי שאלה ידעו כיצד לסווג את הטבעים השונים. מדינת הפילוסופים מקבלת את כל צרכיה הבסיסיים ממדינת העם. מדינת העם מתנהלת בדומה למדינה הראשונית, בעלי המלאכה צריכים לייצר עודף ממוצריהם כדי לסבסד את מדינת הפילוסופים, ובתמורה מדינת הפילוסופים מחנכת את ילדיהם. בכך מונעים הפילוסופים שינוי בסטטוס קוו של אותה מדינה ראשונית ומקפיאים אותה בשלב הלפני אחרון שלה. השלב האחרון של המדינה הראשונית הוא תפיסת השלטון בידי השומרים. לאחר צירוף השומרים, תוהה סוק' כיצד יש לחנך את השומרים. החינוך המשלב את המוסיקה והגימנסטיקה יניב את מדינת הפילוסופים. חינוך צבאי יניב טימוקרטיה וחינוך על פי שיטת המטבע יניב אוליגרכיה. אם השומרים לא יחונכו כך שיקימו מדינת פילוסופים יתפסו את השלטון בעזרת אחד המשטרים האחרים. כל אחד מהמשטרים מבוסס על מדינה ראשונית כזו, והמשטר נבחר על פי חינוך השומרים. העם, בעלי המלאכה, אינם זקוקים למנהיג כאחד מצורכיהם הבסיסיים, ואין במערך התפקידים מקום לשליט. שליט או קבוצה של שליטים מפרים את האיזון של מערך התפקידים הראשוני, מרגע ייסוד השלטון השליט הופך לתפקיד החשוב ביותר. שאר בעלי המלאכה פועלים למען השליט, כדי לכלכלו, ושוב אינם פועלים מתוך המטרה הראשונית, שימור מערך תפקידים ושאף תפקיד לא יהיה חשוב ממשנהו. בדומה לשאר המשטרים גם במדינת הפילוסופים העם לא מממש את מטרתו לגמרי. כביכול, במדינת העם פועל כל בעל מלאכה במלאכתו, בתחומי מדינה זו אין תפקיד אחד חשוב ממשנהו, כל בעל תפקיד מייצר באותו יחס כמותי. כל אחד מהם מייצר קצת מעל המכסה שיועדה למדינת העם בלבד. כך נוצר האיזון ביניהם כאשר כל אחד מהם תורם את חלקו העודף למען מדינת הפילוסופים. אך כל זה מתנהל תחת ידם של הפילוסופים, הם מחנכים את הדור החדש של העם לחיות תחת משטר זה ובכך משמרים את המשטר. כל אחד מהמשטרים האחרים יפצל את מדינה לעם ומעמד שליטים, אך משטרים אלה ישעבדו את כוח העבודה למטרותיהם, וישכיחו מהעם את מטרתם הראשונית.

בספר השמיני מתאר סוק' את התמוטטותה של האריסטוקרטיה הפילוסופית. אם ייפגם החינוך במדינה זו, יכולתם של הפילוסופים לזהות את הטבעים השונים תיפגם אף היא. סוק' מזכיר את עניין המזלות, שהפילוסופים יודעים מתי זהו זמן טוב להקים צאצאים, ובאיזה זמן "ישתבש טיבם ומזלם של הילדים.” (עמ' 466)¹. אם יתבלבלו בחישוב הזמנים הטובים יכולים לטעות בזיהוי טבעם את הילדים. סוק' מכניס את עניין המזלות כי החינוך לא יכול להיפגע הודות לשיטת ההשתבחות של החינוך, אך העניין כאן הוא שהחינוך נפגם בדרך לא צפויה. כך או כך ייווצר מצב בו ילדים שחסרים את הטבע הפילוסופי, יעלו למעמד השומרים. משיגיעו למעמד השומרים יחבלו אלה בחינוך המדינה ויטו את אופייה לטבעם. כך שאם יעלו למעמד השומרים אנשים שהתכונה הדומיננטית אצלם היא עוז הנפש והשאיפה לניצוח וכבוד, ישנו את החינוך כך שיהפוך את המדינה לטימוקרטיה. השומרים הפילוסופים, אלה שתכונתם הדומיננטית היא הגיון המחשבה והשאיפה ללמוד, יאבדו את כוחם במדינה. כאשר החינוך יוצא מתחום שליטתם מתערבבים להם בין המעמדות אזרחים בעלי טבעים שאינם מתאימים למעמדם וההרמוניה שיצרו תתחיל להתפרק. המשטר החדש שקם דוגל בכבוד, מחרחר מלחמה ומוקיר את אומנות המלחמה והצבא. תחילה סוק' אינו נוקב בשם המשטר כיוון שלמשטרים מסוג זה נהוג לקרוא אריסטוקרטיה, שם זה העניק למדינת הפילוסופים, מאחר שפירושו, שלטון הטובים. זהו המשטר שהיה נהוג בספארטה והוא מכנה אותו טימוקרטיה – טימוס פירושו כבוד. המדינה החדשה לוקחת את רוב מאפייניה מהמשטר החדש, מלבד עניין החינוך, שהפך להיות מבוסס על כבוד ודומה יותר לחינוך צבאי. החינוך משפיע על שאר העם, מערך התפקידים נשמר אך האזרחים מתבוללים טבע אחד עם משנהו ויוצרים כאוס מבחינה זאת. מעמד השומרים יתמלא באלה שתכונתם שאיפה לכבוד, העם ייצר עודף כדי לכלכל את מעמד השומרים החדש. אך מעמד זה לא יעניק להם את החינוך הטוב של מדינת הפילוסופים.

הטימוקרטיה דורשת מהעם לצייד את צבאה, אלה צריכים לייצר יותר מהעודף שהספיק למשטר הביניים של רודפי הכבוד. צרכי הצבא מביאים לצירופם של עוד בעלי מלאכה כדי שיכינו כלי נשק ושאר הציודים הצבאיים. על האיכר להגדיל את תפוקתו עד מאוד שכן הצבא צועד על קיבתו, וכך גם עבודתו של האורג שיעשה את מדיהם של החיילים. בעלי המלאכה שמלאכתם נחוצה לצבא ייצרו עודף גדול יותר מאלה שמוצריהם נחוצים פחות. הדבר יוצר חוסר איזון מבחינת מערך התפקידים ואם לקחת בחשבון ששיטת המטבע כבר נהוגה במדינה זו לא יעבור זמן רב לפני שהעם יתחלק לעשירים ועניים. אלה ששואפים לכבוד בזים לממון כיוון שהם עדיין צאצאים למשטר הישן ולכן לא יהפכו לעשירים. אלה שיצברו רכוש רב ושהתאווה היא תכונתם הדומיננטית ישימו את ידם על החינוך, וכך יהפוך העשיר למכובד ביותר במדינה. כעת יקום המשטר האוליגרכי המקדש את הממון ובז לעני. השליט ימונה לפי ממונו ועני שבקיא בשלטון המדינה לא יוכל לכהן בשלטון.

שלושת משטרים אלה דומים זה לזה ביחס הכמותי שבין השליט לנשלט. העם, הוא רוב אוכלוסיית המדינה ואילו השלטון הם קבוצה קטנה בעלת אינטרס. האינטרס של האוליגרכיה היא להחיות את שיטת המטבע ולהגדיל את הפער בין העשירים לעניים, אך לדאוג שיהיו גם כאלה וגם כאלה כיוון שללא העני העשיר אינו עשיר. אלה ששולטים באוליגרכיה הם העשירים ביותר, הם קבוצה קטנה ביחס לאלה שפחות עשירים מהם, העם יהיה מורכב ממעמד אמצעי ועניים, כך שמעמד הביניים פחות עשיר מהעשירים אך יותר עשיר מהעניים. אם יסולק העני ימצא לו העשיר עני אחר במעמד הביניים, ותמיד ביחס אליו יחשב לעשיר, כך שהאוליגרכיה משמרת את תפקיד העני.האינטרס של הטימוקרטיה היא רדיפת הכבוד ורדיפת ניצחונות צבאיים. שליטי המדינה הם קבוצה קטנה של אזרחים המעוטרים באותות כבוד שניתנו להם בעקבות מלחמה זו או אחרת. העם מגויס כדי לסבסד את הצבא. האריסטוקרטיה, מדינת הפילוסופים,אינה שונה בהרבה ממשטרים אלה, גם במשטר זה יש קבוצה קטנה יחסית לעם ששולטת בו. מבחינה טכנית שלושת המשטרים בנויים על אותו עקרון, יש מניפולציה כלפי העם. המניפולציה של האריסטוקרטיה היא שהעם יקבל מערך תפקידים תקין, כאשר ממעלה השלטון הפילוסופים חיים בדרך אחרת לגמרי. יש כאן מן הצביעות כיוון שאפל' יוצר למעמד השליט שלטון פנימי לפי הפתגם :”משותף הוא רכוש הידידים.” (עמ' 293)¹השליטים חיים חיי שיתוף כשהם פטורים מכל אחת מהמלאכות שעושה העם עבורם. האינטרס של האריסטוקרטיה היא שימור מערך התפקידים המאוזן בקרב העם, כאשר זה מהווה מטרה משותפת לשלטון ולעם. הפילוסופים לוקחים על עצמם את תפקיד המחנכים ובתמורה העם מכלכל את מעמדם. מבין שלושת המשטרים האריסטוקרטיה היחידה שמעמידה את את מטרת העם כאינטרס של השלטון. אך מבחינת העם, אם יכל לחנך כמו הפילוסופים או למצוא פילוסופים שיחנכו את העם מתוך העם לא יהיה צורך במעמד שליט של פילוסופים.

האוליגרכיה יוצרת את השנאה שבין העשירים לעניים, בהזדמנות הראשונה יסלקו העניים את העשירים. לאחר סילוקם יחלקו העניים שווה בשווה את הזכויות האזרחיות, השררות והרכוש. זהו שלטון העם, הדמוקרטיה והמשטר של אתונה בימים בהם נערכת שיחה זו. סוק' בעיקר מבקר משטר זה ומתאר אותו כאנרכי מרוב החירות שמצויה בו. עם זאת דואג לציין כי זהו היפה במשטרים, מצויים בו מגוון האנשים, משלל סוגי הטבעים, וכל האזרחים מאוגדים לשלטון אחד. בדמוקרטיה יש מקום לאיש האוליגרכי, הטימוקרטי והפילוסופי. משטר זה אינו פועל כמו שאר המשטרים, אין בו נשלט אלא רק אזרחים ששולטים במדינתם. בניגוד למשטרים האחרים אין קבוצה קטנה ששולטת בעם אלא קבוצה גדולה של רוב העם ששולטת במיעוטים. מהבחינה הזו בנושאים שונים יהיה רוב אחר ששולט במיעוט מסוים בעם. כך שרוב העם מסכים על רוב ההחלטות. וכל מיעוט מוחה על החלטות בודדות שקשורות לנושא שמאחד את המיעוט למיעוט. כל אזרח שייך למספר קבוצות בעלות נושא משותף, קבוצות אלה יכולות להיות מיעוט או רוב, אך כל האזרחים מקבלים את מרות הרוב וכאזרחים לא יוכלו לנהוג אחרת מהחלטה שנקבעה ברוב.

סוק' אינו מתאר נאמנה את הדמוקרטיה, הוא מציג אותה כמשטר שהחירות בה היא מעל לכל וכל אדם רשאי לעשות את שהוא חפץ גם אם הדבר מנוגד להחלטת הרוב, מצב זה אינו דמוקרטי כלל אלא אנרכי. הוא מתאר את הדמוקרטיה כמשטר שהאזרחים "יתורו בו אחרי משטר מדיני.” (עמ' 482)¹, כאילו כל אחד יכול לבחור לעצמו איזה משטר שירצה. הדמוקרטיה קנאית מאוד לדמוקרטיות של המשטר ואינה מתירה לאף אזרח לבחור לו משטר משלו – מלבד דמוקרטיה. סוק' מתייחס לעצמו בקטע זה ומציין ששיחה זו שהם מנהלים עכשיו לא יכלה להתקיים ללא חירות הדעת שהדמוקרטיה מעניקה להם. גם לגבי הטקסט עצמו ניתן לומר שלא יכל להיכתב על ידי אפל' אם לא ישב בדמוקרטיה. אפילו שהטקסט מכיל ביקורת כלפי הדמוקרטיה וקורא להקמת משטרים שאינם דמוקרטיים, הדמוקרטיה מתירה את כתיבתו מתוך השאיפה לחירות הדעת. בני שיחו של סוק' אינם פילוסופים אך מראים עניין רב בכך. שכן החיים במדינה דמוקרטית, ובעיקר באתונה, נותנת לכל אזרחיה את האפשרות ללמוד מתוך חירות הדעת, לכהן בשירות המדינה באספת העם ובצבא ולעסוק במלאכה התואמת את טבעם ולהתמחות בה כדי להיות חלק ממערך התפקידים ולהרוויח את לחמם. לכל אזרח ניתנות שלושת האפשרויות וכך יכול לממש את שלושת התכונות האנושיות בצורה שווה. בניגוד לאריסטוקרטיה, שם היה על הפילוסופים להיות לשליטים למדנים שהתכונה הדומיננטית שלהם היא הגיון המחשבה והיא שולטת בשאיפה לכבוד ובתאוות. בדמוקרטיה, מתוך שוויון הזכויות, לכל אחד יש מחויבות להשתמש בשלושת התכונות בצורה שמתאימה לו ביותר. הדמוקרטיה מניחה שוויון בין אזרחיה, ואת האפשרות לאיזון בין התכונות הטבעיות, זאת בניגוד להנחה של אפל' כי הטבע אינו ניתן לשינוי. האריסטוקרטיה מפרידה כל טבע למעמד וכך יוצרת מדינה שדומה למערך הנפשי של הפילוסוף, אך הדמוקרטיה נותנת לשלושת סוגי האזרחים לחיות ביחד. לפי התיאור של הדמוקרטיה האנרכית של סוק', עקב חוסר שלטון, האזרחים נותנים דווקא לתאוות שלהם להשתלט על נפשם. הם מפתחים שיטה לאיזון בין התאוות השונות, וכך הם לומדים ליהנות משלל התאוות בצורה שוויונית, כיאה לדמוקרטיה.

סוק' מחלק את הדמוקרטיה לשלושה חלקים, אלה ששואפים לכבוד ולמשטר טימוקרטי, אלה ששואפים לממון ולמשטר אוליגרכי והמון העם ששואף לדמוקרטיה. למרות שהזכויות שוות בין האזרחים, החירות מאפשרת לשניים הראשונים לנהל את חייהם לפי טבעם, כל עוד זה לא פוגע בדמוקרטיה. הם מנסים לשכנע את העם באספת העם שיש לצאת למלחמה או להוסיף שכירים וממון למדינתם, אך יפעלו רק בהתאם להחלטת הרוב. במצב זה הדמוקרטיה יכולה להתדרדר לאופי אוליגרכי או טימוקרטי, אם העם ישתכנע בטיעוניהם ויצביע בעדם. סוק' מעלה מצב שלישי אליו יכולה להתדרדר הדמוקרטיה – הרודנות.

הרודן יעלה מתוך המון העם ויוביל אותם כנגד אלה שפוגעים באופייה הדמוקרטי של מדינתם. אותו אדם הוא אחד מאלה שהיה בעד האופי הדמוקרטי במדינה, העם ירומם את מנהיגו ויישמע לדברו. משנתנו לו כוחם ישתמש בכוח זה כדי לסלק את אלה בעלי האופי האוליגרכי והטימוקרטי ויהפוך למנהיג העליון באותה מדינה, כאשר המון העם "...נשמע לו ללא ערעור.” (עמ' 495)¹. משסילק את אלה יתחיל בניפוי העם עצמו, ויסלק גם מתוכם כאלה שיכולים להתנגד לו. כך עולה הרודן כשהוא מכלה בדרכו כל פיסה טובה במדינה, כדי לרכז את כל הכוח אצלו עליו לסלק כל אדם בר דעת ולהשאיר רק את אלה שיוכל לסמוך עליהם. לצערו, יוכל לסמוך רק על אלה שישלם להם שכרם כדי שישמרו עליו וישרתו אותו. כך יישאר לו הרודן מוקף בנושאי כלים ושומרים שכירים כשהמון העם ממשיך למלא את מערך התפקידים שנחוצים לרודן. בעלי המלאכה מייצרים עודף ממוצריהם, אך עודף זה לא נועד לרודן אלא להם, שכן את שאר יבולם ייקח המלך כדי לכלכל את שומריו. זוהי אכן המדינה הגרועה ביותר ואומללים בה שני צידי השלטון.

שלטונו של הרודן נכנס תחת הקטגוריה של שלושת המשטרים האחרים, גם אם מדובר באדם אחד, עדיין הכוונה היא לקבוצה קטנה ששולטת בעם. הרודן ופמלייתו מנצלים את העם בצורה הגסה ביותר, מתוך החירות הגדולה של הדמוקרטיה נולדה עבדות גדולה. העם משועבד לצרכיו של הרודן ומספק לו את רוב תפוקתו. כך מתאר סוק' את השתלשלות המשטרים, זה מתוך זה. המשטרים השונים יכולים גם להפוך זה לזה בדרכים שונות, וסוק' מתאר תרחיש אחד. אם כן ניתן לראות בבירור כי מתוך חמשת המשטרים שעלו, הטימוקרטיה, האוליגרכיה, האריסטוקרטיה והרודנות נמצאות בקבוצת המיעוטים השולטים ברוב העם. המשטר הדמוקרטי שונה מהם, הן במבנה השלטון והן באופיו. בעוד שכל אחד מהמשטרים מנסה לסלק את אלה שטבעם אינו מתאים לו, הדמוקרטיה משלבת את מגוון הטבעים במשטר שוויוני. בנוסף, למשטרים השונים יש אופי מסוים, כשאופי זה משתנה מתחלף גם המשטר. הדמוקרטיה מתאפיינת לפי רוב, יכול להיות לה אופי שונה בנושאים שונים, תלוי בהרכב הרוב של אותו אופי. בכך מתאפיינת הדמוקרטיה כמשטר גמיש שמייצג את העמדות השונות של העם. לכך גם אולי מתכוון סוק' כשהוא מתאר את הדמוקרטיה כ"...שוק של משטרים" (עמ' 482)¹. האם יש לכלול את הדמוקרטיה יחד עם שאר המשטרים למרות שונותה? האין הדמוקרטיה משטר-על בהיותו מכיל את שאר המשטרים יחד? אם לא משטר-על אז לפחות נפרד מכל השאר.

אם לחזור למשל המערה, ארבעת המשטרים דומים למשל המקורי. אם מדובר באדם בודד ואם מדובר בקבוצה איכותית מטבע כלשהו שלקחה על עצמה לשמור על הגחלת, מדובר כאן במניפולציה כנגד העם. האריסטוקרטיה אומנם מתאפיינת בכך שמנהיגיה נמצאים מחוץ למערה, אך חייבים לדאוג לבעירת המדורה. הטימוקרטיה והאוליגרכיה שומרים על המדורה מקרוב וכל ההבדל ביניהם הוא שימוש בפסלים מסוגים שונים ליצירת הצללים. הרודנות היא מופע של אדם אחד שהשתלט על המדורה. הדמוקרטיה לעומתם נותנת לכל אחד מיושבי המערה לשמור על המדורה ולהטיל איזה צל שירצה, כל זאת בתנאי שיתאפשר לכל אחד לעלות בתורו באופן שווה אל המדורה.

"משל האותיות הקטנות והאותיות הגדולות” משמש את סוק' בחלק זה כדי להראות את הדמיון בין המשטרים השונים לבין התכונות שמרכיבות את נפש האדם. הייתי רוצה להשתמש במשל זה כדי להראות את הדמיון בין המשטרים השונים למדינה הראשונית. המדינה הראשונית היא הבסיס לכל המשטרים, ללא מערך התפקידים הראשוני לא יכולה להתנהל מדינה. במדינה הראשונית כוונתי לשלב שלפני הצטרפות הסוחרים, כלומר כשהיא מונה עשרה אנשים לכל היותר.

אם ננסה להנהיג את המשטר הרודני במדינה הראשונית יהיה עלינו להוסיף את הרודן כתפקיד או להכתיר את אחד מהם לרודן. מהי מלאכתו של הרודן? האם מלאכתו מועילה לכל שאר האזרחים כפי שמלאכתם מועילה לו? מלאכתו, לשלוט בכל, וכיוון שאלה פועלים תחת מערך התפקידים,הם אינם זקוקים לרודן. הוספת הרודן תפגום באיזון של מערך התפקידים, הרודן כתפקיד הוא בעל חשיבות ולכן יחשב לתפקיד החשוב ביותר במדינה, כאשר בפועל זהו התפקיד הכי פחות מועיל במערך התפקידים. אף אחד מהאזרחים אינו יכול להיות מוכתר לרודן, כל תפקיד חשוב במידה שווה ולכן יהיה קשה להחליט את מי להכתיר. אם נכתיר את האורג לרודן וזה ימשיך לבצע את תפקידו, לא יהיה כל הבדל כי זה ימשיך לצרוך משאר בעלי המלאכה אותה כמות שדרושה לו ויספק את אריגיו לכל השאר. המדינה הראשונית לא יכולה להתקיים עם הוספתו של רודן ואינה זקוקה לו.

אם ננסה להנהיג את האוליגרכיה במדינה הראשונית יהיה עלינו להוסיף מעמד עשירים כתפקיד או להכניס למדינה את שיטת המטבע ולתת לאחד מהם להפוך לעשיר ביותר. בהוספת מעמד עשירים כוונתי להוסיף שלושה עשירים שהם חסרי מלאכה אך בעלי רכוש רב ואלה קונים מוצרים מבעלי המלאכה השונים. אין רכוש שיוכלו לתת לבעלי המלאכה תמורת מוצריהם, כיוון שתמורת מלאכתם מקבלים האזרחים את כל צורכיהם. אם בכל זאת יצליחו העשירים לקנות מוצר מבעלי המלאכה תמורה לאיזה מוצר נדיר אחר, יחבלו בכך העשירים בנפשו של בעל המלאכה כי זה ישתוקק לעוד מוצרים נדירים כמו זה, בשל ערכם הגבוה, וכך יגרמו לו להיות רודף ממון. מרגע שאחד מנסה להגדיל את עושרו, וכבר יש שלושה עשירים שעושים כך, יצטרפו גם כל השאר. הוספת העשירים כבר הופכת את אלה שאינם עשירים לעניים. הכנסתה של שיטת המטבע תיצור את תאוות הבצע גם כן, כפי שכבר ראינו לפני כן, הסוחרים, החנוונים והעשירים שימלאו את המדינה תגרום למטרתה להפוך משימור מערך התפקידים לצבירת ממון. האופי האוליגרכי אינו מתאים למדינה הראשונית.

אם ננסה להנהיג את המשטר הטימוקרטי במדינה הראשונית יהיה עלינו להקים צבא כתפקיד או להפוך את האזרחים לשומרי המדינה. צבא שאינו מורכב מאזרחי המדינה אלא משכירי חרב אינו יכול להיות חלק מהמדינה הראשונית. מדינה זו מייצרת מספיק מוצרים שיספיקו לה בלבד, אין בה עושר שיש לשמור עליו מפני אויבים. לצבא שכיר צרכים רבים כך שעל בעלי המלאכה לייצר עודף, הייצור העודף יגרום לחוסר איזון במערך התפקידים כיוון שלא כל בעלי המלאכה צריכים לייצר עבור הצבא, אלה שמייצרים עודף עבור הצבא ייחשבו לחשובים יותר. אזרחי המדינה זקוקים להגנה, נראה שמלכתחילה לא מוזכר עניין זה אך ברור שכדי לשרוד עליך לדעת גם להגן על עצמך. אני מניח שאין מניעה שכל אזרח ידע גם לאחוז בנשק, אם יבואו זמנים שמזמינים ידע כזה. זהו צורך הכרחי אך רק לזמנים מסוימים. הצבא, כזה ששומר על יישוב של עשרה אנשים, אינו אלא טפיל שמקבל את שכרו כי הוא שם כביטוח. אך כמובן שברגע האמת אין תחליף לצבא מנוסה. צבא שמורכב מאזרחי המדינה הוא רעיון חסכני שיאפשר לאזרחים לפעול במערך התפקידים בזמן שלום וברגע האמת יצאו עשרה בעלי מלאכה חמושים להגן על אותו אותו מערך תפקידים.

אם ננסה להנהיג את משטר הפילוסופים האריסטוקרטי יהיה עלינו להוסיף פילוסוף כתפקיד או למצוא את הפילוסוף מבין אזרחי המדינה. בתור תפקיד התורם למערך התפקידים לא יהיה מקום לסוג הפילוסוף שמסתובב בכיכר העיר ומבלבל את בעלי המלאכה עם שאלות פילוסופיות אודות הצדק, אבל אם נבחן את תפקידו כמחנך נוכל בהחלט להשתמש בשרותיו בתוך מערך התפקידים כמחנך הדור החדש. במדינה הראשונית לא מוזכר עניין החינוך ויש להניח כי העברת המלאכה מאב לבן היא שיטת החינוך שהיה נהוג בה. זוהי מלאכה נוספת שהייתה לכל אזרח. תפקיד המחנך מוציא מתחום מלאכתם של כל האזרחים את חינוך צאצאיהם ומותיר אותו בידי הפילוסוף. אין זה אומר שילד לא יקבל את תפקידו של אביו, האזרחים ילמדו את צאצאיהם את מלאכתם לאחר שאלה יסיימו את החינוך אצל הפילוסוף. הפילוסוף שיכין אותם למערך התפקידים ילמד אותם על התפקידים השונים. מהי מומחיותו של הפילוסוף והאם הוא מתאים לחנך? כל אזרח מומחיותו במלאכתו, על כן נחשב כל מומחה לחכם במלאכתו, הפילוסוף כאוהב חכמה אינו מתחייב לנושא אחד. מתוך שאיפתו ללמוד וחיבתו להגיון הדברים יוכל ללמד את תלמידיו את בסיסה של כל מלאכה. חינוך מסוג זה יכול להתאים למדינה הראשונית ולהועיל למערך התפקידים. כאשר כל אזרח לעתיד לומד את שלל המלאכות הדבר נותן לו את ההבנה לנחיצותה של כל מלאכה במערך התפקידים. תפקידו של הפילוסוף כמחנך אינו בעל חשיבות גדולה יותר משאר בעלי המלאכה, הפילוסוף יצרוך משאר בעלי המלאכה ויחנך את ילדיהם, מבחינה זו מערך התפקידים נשמרה. אם כן, הוספתו של הפילוסוף למדינה הראשונית נראית מתאימה אך האם נצליח למצוא את הפילוסוף מבין האזרחים? חלק מהאזרחים הם בעלי טבע פילוסופי, טבע זה יתממש רק אם אותו אדם יזהה עוול או שקר. המדינה הראשונית כמדינה האמתית והבריאה לא יקום בה פילוסוף כל עוד נשמר מערך התפקידים. הפילוסוף לא בא בשביל לחנך את ילדינו אלא את המבוגרים דווקא, שעה שהם בוחרים בדרכים לא דרכים ומעצם התנהגותם משחיתים את הנוער. רק אז יקום הפילוסוף וידרוש מהאזרחים להסביר את דרכם. כך שמדינה ראשונית ובה בעלי מלאכה ופילוסוף בלבד לא תקום. רק כשיהיו במדינה גם אלה שמכוונים למשטר אחר תהיה לאותו אדם בעל טבע פילוסופי סיבה לקום ולזהות את העוול.

אז ננסה להנהיג את הדמוקרטיה במדינה הראשונית ונגלה שאין צורך להוסיף דבר או לחפש איש. המשטר הדמוקרטי פועל כמו המדינה הראשונית, שוויון זכויות ומערך תפקידים פעיל. אם כן הדמוקרטיה היא התפתחותה של המדינה הראשונית ללא משטר של מיעוט, כלומר הצליחה לשמר את מערך התפקידים ללא גורמים חיצוניים שמחבלים בו. ומכיוון שכבר הסכמנו כי יכול לעשות לו אדם מומחיות שנייה יוכל כל אזרח להיות גם בעל מלאכה וגם משרת באספת העם. הרי במדינה הראשונית כאשר היה צריך להגיע להכרעה בדבר מה היו אלה מצביעים והחלטת הרוב הייתה נקבעת, זו הדרך לקבוע בין שווים. ההבדל בין הדמוקרטיה למשטרים האחרים ולמדינה הראשונית היא שיש בה מקום לכל אחד מטבעי האזרחים. בדמוקרטיה חי לו האוליגרך עם הטימוקרט והפילוסוף והם משתתפים במערך התפקידים. כל אחד מהם מנסה לכוון את השלטון לפי טבעו, הפילוסוף משמש כבלם לנסיונותיהם לשנות את המשטר, ומתפקידו לחנך את הצעירים לכך, אך גם לו יש שאיפות להכתיב את הדרך הטובה ביותר לדידו.למרות רצונו של כל אחד מהם לשלוט בבלעדיות על המדינה הם מחויבים לדמוקרטיה ומועילים במקום להזיק למערך התפקידים, כפי שהיו עושים אם היו בשלטון. הדמוקרטיה מסתמנת כאופציה הכי טובה ליישום שלטון על המדינה הראשונית, שלטון של העם עצמו.

ביבליוגרפיה:

כל הציטוטים לקוחים ממקור זה:

¹ אפלטון: המדינה. בתוך כתבי אפלטון, כרך שני.תרגום י.ג.ליבס, הוצאת שוקן.